נשארים בטיקטוק: למה המלחמה עם איראן לא מדליקה את אש האקטיביזם של דור ה-Z
בעוד שהמלחמה בעזה הוציאה המוני צעירים אמריקאים לרחובות, המלחמה עם איראן זוכה לתגובה שונה לחלוטין: ממים על מלחמת עולם שלישית ושאלות כמו "האם המלחמה תשפיע על ההזמנה שלי משיין?"
כשפרצה המלחמה בעזה באוקטובר 2023, הקמפוסים בארה"ב בערו. הפגנות סוערות נערכו, מרצים הושעו, סטודנטים נעצרו וקריאות Free Palestine הפכו לצו השעה התרבותי של דור ה־Z. אבל כאשר טילים מתעופפים בין ישראל לאיראן, והמילים "מלחמת עולם" מתחילות לעלות יותר ויותר בשיח הגלובלי - צעירי אמריקה לא יוצאים לרחובות. הם יוצאים לטיקטוק.
במקום מחאות מאורגנות או סולידריות עם אחד הצדדים, עיקר התגובה של הדור הצעיר לעימות הנוכחי היא הומור שחור, פחד וגיחוך. סרטונים עם ההאשטאג #ww3 מציפים את הרשת, עם פוסטים שמעלים שאלות כמו "האם המלחמה תשפיע על ההזמנה שלי משיין?" או "אי אפשר לגייס אותי, בדיוק סידרתי גבות".
לפי ניתוח הרשתות החברתיות, השיח האקטיביסטי שנלווה לסכסוך עם הפלסטינים, שכלל ביקורת קשה על ישראל, סולידריות עם תושבי עזה וקמפיינים גלובליים מאורגנים - כמעט ואינו נוכח במערכה מול איראן. אין הפגנות בקמפוסים, אין עצומות המוניות ואין קמפיינים ויזואליים ויראליים.
במקום זאת, הפחד המרכזי של בני דור ה־Z הוא אישי: שיגויסו, שייפגעו, שייאלצו לספוג ויתורים. טיקטוק התמלא בגרסאות סאטיריות של סרטוני "Get ready with me to be drafted", בהם המשתמשים מתארגנים למלחמה כאילו היו יוצאים לדייט.
אחת הסיבות המרכזיות להבדל בתגובה היא זהות הצדדים: תושבי עזה הוצגו בנרטיב גלובלי כעם מדוכא, נטול מדינה, קורבן לכיבוש ממושך. איראן, לעומת זאת, היא מעצמה אזורית, דתית, הומופובית ושוביניסטית, וצעירים אמריקאים מתקשים לחוש כלפיה סימפתיה ברורה, גם אם הם מתנגדים למדיניות החוץ של ממשלתם. כמו כן, מאחורי איראן אין מנגנוני הסברה אפקטיביים במערב או תנועות שטח שדואגות לייצר סולידריות. התוצאה היא שהשיח ברשת לא מעוצב סביב צדק אידיאולוגי, אלא סביב הפחד מהשלכות המלחמה על החיים הפרטיים.
במלחמה מול עזה יצאו כוכבים, מוזיקאים ומשפיענים רבים נגד ישראל - שיתפו אינפוגרפיקות, דגלים פלסטיניים וסרטונים קשים מעזה. המלחמה עם איראן, לעומת זאת, כמעט ואינה נוכחת בחשבונות של ידוענים. כשכן מתקיים שיח, הוא עוסק ברובו בשאלה האם מדובר בתחילתה של מלחמת עולם שלישית, ולא בזכויות האדם של אזרחי טהרן.
חלק מזה ניתן גם לייחס לעייפות פוליטית: שנה של קונפליקטים, פייק ניוז והפגנות כילתה את האנרגיות של רבים. במקום לגבש עמדה, רבים פשוט מדחיקים את המציאות דרך תוכן הומוריסטי. הם לא תומכים באף צד, רק מנסים לשרוד רגשית את הרעש התודעתי.
הפייק ניוז כנשק
ההתרחקות מהפגנות ומהזדהות אידיאולוגית אינה מתורגמת לשקט ברשת. להיפך. בתוך המרחב הדיגיטלי הרווי בתוכן שטחי, תגובות אינסטנט ואלגוריתמים שמקדמים סנסציה - צומח גל עצום של דיסאינפורמציה. דווקא כשהקהל לא בוחר צד – הוא נעשה פגיע יותר להשפעות חיצוניות, ולעיוות מכוון של המציאות.
מאז התקיפה הישראלית באיראן ב-13 ביוני, הרשתות החברתיות הוצפו בגל של סרטונים ותמונות שנוצרו על ידי AI. רבים מהסרטונים הללו מציגים פגיעות טילים דרמטיות בישראל או עוצמה צבאית איראנית, אך בפועל מדובר בזיופים מוחלטים. לצד זאת, מופצים ברשתות גם קטעי וידאו ישנים או מחוץ להקשר, לעיתים מאירועים באוקראינה, פקיסטן או אפילו מארה"ב, שמוצגים כאילו צולמו בזירת הלחימה הנוכחית.
במרחב הזה, הפייק ניוז מתפקד לא רק כמכשול להבנת המציאות, אלא כנשק לכל דבר. גורמים שונים משתמשים בו ככלי לזריעת בלבול, לעיצוב נרטיבים בהתאם לאינטרסים שלהם ולהשפעה פסיכולוגית על הציבור. תוכן מזויף שמציג את איראן כמנצחת מוחצת או את ישראל כקורבן חסר ישע, נועד לייצר אפקט רגשי ולאו דווקא לשקף את האמת.
הפלטפורמות, מצידן, אינן מגיבות במהירות מספקת. מנגנוני האימות לעיתים כושלים, אלגוריתמים מקדמים תכנים סנסציוניים על חשבון מידע מאומת, והקהל הרחב מוצא את עצמו מוצף לא רק באינפורמציה, אלא ברעש.
בזמן קצר צמחו ברשתות החברתיות "מפיצי על" של דיסאינפורמציה: חשבונות עם שמות רשמיים וסימוני וי כחולים, שמתחזקים תדמית של מקור סמכותי, אך בפועל עוסקים בהפצת מידע שקרי. הציבור אינו נשאר אדיש, והשיח הציבורי מתאפיין בתנודתיות. רגע אחד שורר חשש עמוק, וברגע הבא אופטימיות זהירה, בהתאם לזרם השמועות והעדכונים. בתוך כל הרעש, מנסים בודקי עובדות ופעילים עצמאיים להכניס סדר ולספק הקשר אמיתי, אך מול שטף המידע המוטעה מדובר במשימה קשה במיוחד.
