הדבר הראשון שסטארט-אפ צריך לפטר: את האגו
מנכ"ל של סטארט-אפ שלא יודע להניח את האגו בצד – דומה לנהג שמכסה את השמשה הקדמית במדבקות פרסומת לעצמו, ואז מתפלא למה הוא מתנגש בקיר. זה אולי נשמע בוטה, אבל זאת בדיוק הסכנה: ככל שהשוק נעשה מהיר יותר, רב-שכבתי ודינמי, כך נדרש ממובילי חברות להיות פחות צודקים – ויותר חכמים.
המציאות לא מתיישרת לפי תחושת בטן
סטארט-אפ הוא לא סיפור על ויז’ן חד פעמי שכולם עוד לא הבינו, אלא על גרסה ראשונה, שנייה ועשירית – שמצליחה או נזרקת לפח. הניסיון להתעקש על תכנית שנכתבה בסיבוב גיוס א' רק כי "זה מה שהבטחנו", הוא טעות אסטרטגית. שווקים משתנים, לקוחות מגיבים אחרת, והחוכמה היא לזהות שינוי – לא להיאבק בו בשם האגו.
מי שמרגיש צורך להוכיח שהוא "המוביל הבלתי מעורער" של החברה, מאבד את היכולת להקשיב. וכשהאוזניים סגורות – הנתונים כבר לא משנים. אין מקום לדיאלוג אמיתי עם הצוות, אין קליטה לאיתותים מהשוק, ואין באמת פידבק שמחלחל.
אין "אני" באלגוריתם
המשאב הכי יקר היום הוא לא קוד, לא כסף, ולא אפילו רעיון טוב. זה האנשים שצועדים איתך למרחק. ואם בונים תרבות שבה כל החלטה צריכה לעבור דרך הסינון של האגו – התוצאה תהיה סביבת עבודה שמרוקנת את הטאלנט מהאנרגיה שלו.
בחברה שמנוהלת נכון, גם ג'וניור יכול לשבור הנחות יסוד, גם שיחה במסדרון יכולה להוביל לשינוי כיוון, וגם מנכ"ל יכול לשמוע "אתה טועה" – ולחייך. זה לא מקרי, זו מתודולוגיה. זה מבנה שמבין: רעיונות לא שייכים לאנשים, הם שייכים לחברה.
האגו כמזהם תרבותי
אחד הרעלים השקטים בתרבות ארגונית הוא חוסר יכולת להודות בטעות. לא בגלל הנזק הישיר – אלא בגלל המסר שזה מעביר לארגון. כשהמנכ"ל תמיד "צודק", שאר העובדים מתחילים לשחק את המשחק – לספר לו מה שהוא רוצה לשמוע, לא מה שהוא צריך לשמוע. זה אולי נעים לאגו, אבל קטלני לביזנס.
בתוך חברה, האגו לא רק בולם תובנות – הוא גם מייצר חומות בין תחומים. מחלקות מתחילות להילחם על קרדיט, שיחות הופכות לזירות פוליטיות, והעיקר הולך לאיבוד: הלקוח. בפשטות, כל זמן שהאגו מדבר – הבעיה האמיתית מושתקת.
גם משקיעים לא מחפשים כוכבים
משקיעים מנוסים לא מחפשים כריזמה עיוורת או שואו מרשים בפיץ’. הם מחפשים אנשים שמבינים כמה הם לא יודעים. יזמים עם ביטחון שקט, לא כאלה שמנסים לשלוט בכל משתנה. אלה שלא מתבלבלים בין דעה לעובדה, ושיודעים להגיד: ניסינו – זה לא עבד – אנחנו משנים כיוון.
ההחלטה להשקיע בחברה היא בסופו של דבר החלטה על מערכת יחסים. וכמו בכל מערכת יחסים – אם הצד השני לא פתוח להקשבה, התהליך ייתקע מהר מאוד.
מי שמבין שהוא לא יודע – יודע הכי הרבה
דווקא היזמים שמפנימים את גבולות הידיעה שלהם הם אלה שיוצרים לעצמם יתרון תחרותי. הם לא רק לומדים מהר – הם גם בונים ארגונים שמסוגלים לשרוד שינויים. כי כשהמנכ"ל לא עסוק בלהגן על האגו שלו, הוא מפנה מקום לרעיונות, לקולות נוספים, ולתנועה קדימה.
אגו הוא מנוע נהדר להתחלה, אבל הוא לא תוכנית עבודה. סטארט-אפ הוא מרחב של ניסוי וטעייה, של שיתוף פעולה ושל כישלונות רגעיים בדרך להצלחה. ובתוך האינטנסיביות הזאת, אין מקום לגאווה נוקשה, אלא רק לשאיפה מתמדת לדייק.
כי בסופו של דבר, סטארט-אפ הוא לא מראה לאגו של המנכ"ל – אלא רמקול לחזון של צוות שלם. ככל שנבין שהערך נבנה יחד, בשיתוף, באי-ודאות ובנכונות להשתנות – כך נגדיל את הסיכוי לא רק לשרוד, אלא לפרוץ קדימה. החברות שיצליחו באמת הן אלו שיפנימו: כשמשאירים את האגו מחוץ לחדר – נפתחות דלתות שאי אפשר היה לדמיין.
לסיכום: חברה בריאה מתחילה ממנהיג צלול
ניהול סטארט-אפ הוא תרגיל מתמשך בצניעות, סקרנות ותגובה מהירה. ככל שהמנהיג שם את האגו בצד – כך מתפנה מקום לדיוק, למהירות, ליכולת לזהות הזדמנויות ולבנות צוות שבאמת רוצה להישאר. כשאין צורך להיות הכי חכם בחדר – אפשר פשוט לבנות את החדר הכי חכם.
