מרוץ ה-AI: האם ישראל באמת מוכנה לחוות שרתים ענקיות
שוק התשתיות הדיגיטליות מתאפיין לאחרונה בתופעה עולמית המכונה בראגוואט (Bragawatts): הכרזות על הקמת חוות שרתים בהיקפי חשמל חריגים – מאות מגה־ואט ולעיתים אף מעבר לכך. בשווקים עתירי־הון זו דינמיקה מוכרת: קנה מידה גדול, חזון עתידני ושאפתנות הם חלק בלתי נפרד ממשיכת הון והשקעות.
הרקע ברור. מרוץ ה־AI , אימון והסקה של מודלים, לצד המשך הצמיחה בענן, מתורגמים להשקעות עתק בתשתיות נתונים ולקצבי בנייה חסרי תקדים. “הענן” חדל להיות מושג מופשט; הוא נשען על מתקנים פיזיים עתירי חשמל, מים וקרקע. הפער בין מדינות שהקדימו להשקיע בתשתיות דיגיטליות לבין אלו שמתמהמהות מתחיל לייצר יתרונות רחבים החורגים משוק הטכנולוגיה עצמו.
אלא שכאן מתרחש המעבר הקריטי מהכותרת לביצוע.
המרוץ הדיגיטלי אינו מוכרע בשכבת המחקר והתוכנה בלבד, אלא ביכולת התשתיתית להעמיד פרויקט בפועל. ייעוד קרקע, רישוי תפעולי וקישוריות לרשתות תקשורת אינם פרטים טכניים שוליים, אלא תנאי סף. עיכוב באחד מהם אינו רק דחייה – הוא אובדן חלון הזדמנויות, שבשוק גלובלי מתורגם במהירות להסטת השקעות לטריטוריות אחרות.
לצד האתגרים התכנוניים, החשמל מהווה חסם מרכזי. חיבור חוות שרתים לרשת ההולכה דורש תיאום מורכב עם חברת החשמל ונגה (חברה ממשלתית לניהול משק החשמל בישראל), הקמת תחנות המרה ייעודיות והתאמת תשתיות הולכה. גם כאשר קיימת תכנית מתאר מתאימה, תהליך כזה עשוי להימשך כשלוש שנים. ללא יכולת ביצועית ברמת הרשויות – קיצור הליכים, ייעול מנגנוני אישור והקצאת כוח אדם מיומן – גם רגולציה ארצית מתקדמת תתקשה להתממש.
בהקשר הישראלי, טיוטת חוק ההסדרים לשנת 2026 משקפת הכרה בחוות שרתים כתשתית לאומית, אך גם חושפת פער בין הכרה עקרונית לכלים יישומיים. המסלול התכנוני המואץ המוצע מוגבל לחוות שרתים בהספק של 100 מגה־ואט, רף שאינו תואם את מרבית היוזמות הצפויות בישראל, שבהן ההספקים המקובלים כיום נמוכים משמעותית.
מעבר לשאלת הסף, הבעיה עמוקה יותר: היעדר מלאי קרקע עם ייעוד תכנוני ברור, חוסר תיאום בין תכניות מתאר, והישענות על הליכי רישוי אד־הוק. רגולציה שאינה מספקת ודאות מראש אינה רק חסם בירוקרטי; היא גורם מימוני. חוסר בהירות ביחס ללוחות זמנים ולסמכויות אישור מתורגם לעלויות מימון גבוהות יותר ולעיתים להסטת פרויקטים לשווקים שבהם המסגרת התכנונית צפויה וברורה.
המורכבות מתחדדת גם בצד הביקוש. חוות שרתים משרתות כיום קשת רחבה של שימושים – מענן מסורתי, דרך AI ועד פיננסים, בריאות, ביטחון ותעשייה – המופעלים בידי ענקיות ענן לצד שחקני ניאו־קלאוד (ספקי ענן מהדור החדש המתמחים בפתרונות ייעודיים או אזוריים) ייעודיים. לכל שימוש פרופיל שונה של צריכת חשמל, השהיה, פרטיות ורגולציה, ולעיתים גם שיקולים של ריבונות דיגיטלית. שונות זו משליכה ישירות על תכנון המתקנים, מבנה ההתקשרויות והקצאת הסיכונים והמימון.
ולצד האתגרים המקומיים קיימת שכבה גלובלית: רגולציית פרטיות והעברת נתונים, פיקוח על יצוא טכנולוגיות ואבטחת מידע. לישראל נקודת פתיחה ייחודית בזכות עומק טכנולוגי, נוכחות רב ־ לאומית וקישוריות אסטרטגית, אך יתרון זה מחייב ארכיטקטורה תכנונית ־ רגולטורית ־ מימונית המסוגלת לתרגם מורכבות גלובלית לפרויקטים מקומיים בני־ביצוע.
מדינות שיצליחו במרוץ ה־AI יהיו אלו שיידעו להפוך כותרות לארכיטקטורה ישימה. האתגר של ישראל אינו בהצהרות או בחזון, אלא ביכולת לתרגם אותם למסגרות תשתיתיות, רגולטוריות ומימוניות שיאפשרו ביצוע אמין בזמן אמת. כך יוכלו התשתיות הדיגיטליות להפוך ממושא כותרות למנוע צמיחה אמיתי.
עו"ד עדינה שפירא היא שותפה במשרד מיתר, במחלקת תאגידים וניירות ערך המתמחה בתחום חוות השרתים
