מחיר ״הניצחון״: מה לא סיפר נתניהו בנאום לציבור על המציאות החדשה מול איראן
רה"מ ושר האוצר סיממו את הציבור בתחזיות אופטימיות של הפלת המשטר, והעבירו תקציב לא אחראי כשהקופה מתרוקנת; כעת עלולה להתפתח מלחמת התשה ישירה בין ישראל לאיראן עם השלכות מרחיקות לכת; מאז 7 באוקטובר תקציב הביטחון כשיעור מהתוצר הוכפל לכ־8%; הכסף שחסר יחייב גידול בגירעון, העלאת מסים או קיצוץ בשירותים
האופן שבו הסתיימה מלחמת שאגת הארי לא אמור להפתיע איש - כבר בשבוע השני למלחמה ניתן היה לשמוע שטראמפ ונתניהו כבר לא בטוחים בכך שהמשטר האיראני יקרוס. בישראל היה אפשר לשמוע את מערכת הביטחון מסבירה כי גם אחרי המבצע יהיה צורך בהגדלת תקציבה, וגורמים כלכליים מגוונים התריעו כל העת בפני שר האוצר סמוטריץ' כי ההתעקשות שלו "לחלק את פירות הניצחון", מוקדמת מדי ושגויה. סמוטריץ' בחר להתעלם, והוא משאיר את הממשלה הבאה עם תפקיד לא פשוט. אם הממשלה הבאה תהיה אחראית, היא תהיה מוכרחה להיות השוטר הרע. סמוטריץ' ונתניהו לא רק התעלמו מכך שהתרחיש המרכזי היה שהמלחמה תסתיים כפי שהסתיימה, אלא גם הטעו את הציבור. הם סיממו את הכנסת ואת הציבור בהדגשת התרחיש האופטימי של הפלת המשטר, וכך העבירו תקציב לא אחראי מבחינה פיסקלית. הם קידמו הורדות מסים וויתרו על העלאות מסים כשהקופה מתרוקנת, וחילקו מתנות למגזרים מקורבי־קואליציה כאילו אנו בעיצומה של גאות כלכלית.
בתוך הוויכוח הציבורי האם ניצחנו או הפסדנו, יש לכלכלני המאקרו זווית ראייה שהיא אולי החשובה ביותר עבור הישראלי הממוצע. הם לא מתעסקים בשאלה הצבאית־מדינית הטהורה, אלא בהשלכות המלחמה על חיי היומיום. כך לדוגמה כתבו כלכלני בנק ישראל בתחזית המאקרו האחרונה: "לאופן סיום המערכה עשויה להיות השפעה מהותית על סביבת האינפלציה, על פרמיית הסיכון ועל הצורך בהתאמות פיסקליות, ובפרט דרך מחירי האנרגיה, שער החליפין ותקציב הביטחון". העובדה שהמלחמה יכולה להסתיים בכמה אופנים גרמה לבנק ישראל להיות זהיר ולהתעכב בהורדות הריבית . סמוטריץ’ לעומתו, כאמור, לא בחר לקחת מרווח ביטחון. הוא מודע היטב למשמעות הכלכלית האדירה של התשובה לשאלה איך מסתיימת מלחמה – אך בוחר לתמוך בהארכת כל מלחמה בכל זירה עוד ועוד, בשל אשליה שהדבר יביא להכחדת האויב.
כלכלנים רציניים רבים מסרבים לקבוע מסמרות לגבי המשמעויות התקציביות של סיום המלחמה הנוכחית. הם מציעים, בצדק, להמתין להתבהרות התמונה. אבל יש מספר מאפיינים מובהקים למדי שכבר מסתמנים: המאפיין הראשון הוא, שהמלחמה מסתיימת כשהמשטר באיראן עדיין עוין לישראל, מעוניין לפגוע בה, ומערכת הביטחון תמשיך לראות אותו ככזה שיש להתמגן מפניו ולהתכונן לתקיפתו. המאפיין השני הוא, שישראל ואיראן ביססו בשנים האחרונות דפוס של עימות ישיר, יקר בהרבה מהעימותים עם שלוחי איראן. כל סבב מתחיל בעשרות מיליארדי שקלים של הוצאה צבאית ישירה, ועוד מספר לא מבוטל של מיליארדים בפיצויים על נזקים בעורף. המאפיין השלישי הוא, שהעימותים עם איראן יכולים להיות תכופים (בתוך פחות משנה אירעו שניים משמעותיים) ולהתרחש די בהפתעה, כלומר, רמת האי־ודאות גדלה משמעותית.
במלים אחרות, העובדה שסיום המלחמה מהווה הכרזת פתיחה רשמית של מלחמת התשה ישירה בין ישראל לאיראן היא בעלת השלכות כלכלית מרחיקות לכת. הראשונה היא כמובן תקציב הביטחון. אם אחרי עם כלביא היו לאוצר כלים טובים להילחם מול הדרישות התקציביות לביטחון, הרי שעכשיו האוצר מגיע לוויכוח התקציבי בעמדת חולשה מובהקת. האם יהיה פוליטיקאי שיגיד לא לייצור מלאים גדולים של טילי חץ? האם תהיה מערכת ביטחון שתרסן את עצמה כשמולה איראן? האם יהיה פוליטיקאי שיהיה מסוגל לקבוע שהמלחמה עימה תחזור כעת לעולם המבצעים המיוחדים (הזולים יותר, יחסית)?
הגדלת תקציב משרד הביטחון נראית כעת כמעט בלתי נמנעת. למעשה, גם באוצר הסכימו שיש להגדילו לרמה של 90 מיליארד שקל לשנה כסכום בסיס, אלא שבמשרד הביטחון רוצים כ־140 מיליארד שקל. זו תוצאה מתסכלת ופרדוקסלית עבור אזרחים רבים, שכן מצד אחד הם שומעים כל העת על הישגיו של צה”ל, אבל מאידך, תקציב הביטחון רק עולה.
הגדלת תקציב משרד הביטחון נראית כמעט בלתי נמנעת. גם באוצר הסכימו שיש להגדילו לרמה של 90 מיליארד שקל לשנה כבסיס, אלא שבמשרד הביטחון רוצים כ־140 מיליארד
כדאי גם להזכיר את נאום ספרטה של נתניהו, כשעוד היתה אופוריה סביב הישגי עם כלביא. נתניהו אמר אז בעצם שהוא מכפיף את הצרכים האזרחיים לביטחוניים. אחרי סיום הסבב הנוכחי, שהוא בעצם התחלתה של מלחמת התשה עם איראן, נתניהו צפוי ללחוץ על דוושת ספרטה חזק יותר. תוכנית ה־350 מיליארד שקל לתקציב הביטחון על פני עשור, למשל, כנראה לא תרד מהשולחן. שאלה מעניינת היא מה יקרה לתוכניתו להיפטר מהסיוע האמריקאי. האם הביקורת בארה”ב על ישראל תזרז אותה? וכמובן, אי אפשר לא להזכיר שממשלת נתניהו השישית השאירה גם את זירות עזה ולבנון פתוחות ואת זירת סוריה חצי פתוחה, כך שיש עוד צרכים ביטחוניים לספק.
ערב המלחמה, ישראל הגיעה לשיא שלילי של הוצאה ביטחונית במונחי אחוזי תוצר – כ־4%. ב־2024 עד 2026 הוצאות הביטחון כאחוז מהתוצר נעות על בין 7% ל־8%, כמעט כפול. מדובר בפער של יותר מ־60 מיליארד שקל מדי שנה. ויש סבירות לא קטנה שמשרד הביטחון ירצה להישאר עם תקציב כזה גם להבא. המשמעות היא גידול בגירעון או העלאת מסים או קיצוץ בשירותים ובהשקעות הציבוריות. כל אחד מאלה כואב ונושא עמו מחירים רבים – גידול בגירעון מגדיל את החוב ומקטין את יכולת המשק להתמודד עם משברים נוספים. העלאת מסים קשה לביצוע, כי הציבור מרגיש שסבל לא מעט בשנים האחרונות, ורבים חשים ש”רק הם משלמים מסים”. ולקצץ בהוצאות – זה אחד הדברים המסובכים לממשלות לבצע.
אבל העלייה החדה בתקציב הביטחון היא לא כל הסיפור. לעובדה שסיימנו רק פרק נוסף במלחמה, ואנו תחת עננה גדולה של חוסר ודאות ביטחונית, יש עוד משמעויות: פרמיית הסיכון של ישראל לא תמהר לרדת, כי הסיכון נשאר כאן; חברות הדירוג לא ימהרו לשנות זאת, וזרם ההשקעות שבנו עליו כשתסתיים המלחמה יידחה שוב. מאז 2024, אומרים באוצר ובבנק ישראל שהשנה הבאה תתאפיין בצמיחה גבוהה. כעת, 2027 מסומנת כזו שיהיו בה 5.5% צמיחה, אבל אם נישאר במלחמת התשה, ספק רב האם היא תתאפיין בצמיחה כה חדה. המלחמה לא מסתיימת – ולכן גם הצמיחה שאחריה לא ממהרת לבוא.
האזהרות מפני תקציב ביטחון שמזנק וצמיחה מדשדשת אינן רלוונטיות רק לממשלה הזו, אלא לכל ממשלה, אבל לזו יש אחריות מובהקת על המצב שהגענו אליו. ראשית, ההתנהלות של סמוטריץ' בתקציב 2026 היתה מופקרת, כשהוא יודע שיש סיכון למצוקה תקציבית רבת־שנים, זה לא הזמן להוריד מסים, גם אם זה פופולרי טרם בחירות. שנית, נתניהו מכר לציבור שמדובר במלחמת הכרעה, אך למעשה מדובר בסבב. כשעושים סבבים יש לבצעם קצרים ורחוקים זה מזה. הסבב הנוכחי קבע סטנדרט יקר מאוד. שלישית, במספר הזדמנויות ממשלת נתניהו סירבה לסגור זירות ביטחוניות (עזה) וחברתיות (רפורמה משטרית) – וכך להגדיל את השגרה והוודאות לאזרחים ולמשקיעים. כעת יהיה עלינו לשכנעם מחדש כי ישראל נהנית מחוסן ייחודי של פעילות כלכלית מלאה גם תחת איומים ביטחוניים מורכבים.
