פרשנות
הדולרים מהנפט לא יספיקו: איראן קונה זמן אך מאבדת את הכלכלה
חודש לתוך המלחמה, איראן נהנית מהכנסות שיא מנפט ומגביית "דמי מעבר" במצר הורמוז. אלא שמאחורי הנזילות המיידית מסתתר משק שהולך ומתפרק: תעשיות מושבתות, צפי למיליוני מובטלים ותלות מסוכנת יותר ויותר בזהב השחור
בתום החודש הראשון ללחימה, הכלכלה האיראנית מציגה תמונה מורכבת, המאתגרת את הניתוחים המוקדמים על קריסה מהירה, אבל הכיוון ברור. במבט שטחי, טהראן נהנית מתנאי שוק שאיפשרו לה לשמר "מרחב נשימה" פיננסי, אך בחינה מעמיקה של נתוני המאקרו והמיקרו חושפת כי מדובר בהישרדות טקטית על חשבון התפרקות אסטרטגית. בעוד זרם הדולרים מהנפט ומהשליטה במצר הורמוז מספק נזילות מיידית, המלחמה מעקרת את המנועים הריאליים של המשק ויוצרת נזק מצטבר שהכנסות הנפט, גבוהות ככל שיהיו, לא יוכלו לשקם.
אחד המרכיבים המרתקים והשנויים במחלוקת בניהול המשבר האיראני בחודש האחרון הוא הפיכת מצר הורמוז למקור הכנסה ישיר. לפי דיווחים מהשטח, המשטר האיראני החל למנף את שליטתו הפיזית בנתיב השיט הקריטי כדי לגבות סכומים המגיעים עד ל־2 מיליון דולר לספינה עבור מה שמוגדר כ"מעבר בטוח".
אפיק זה הכניס לקופתה של איראן עשרות מיליוני דולרים נוספים בחודש האחרון, והוא מהווה עדות לניסיון של טהראן להמיר עוצמה צבאית לנכס כלכלי נזיל. עם זאת, למהלך זה יש מחיר אסטרטגי כבד: הוא מקבע את מעמדה של איראן כגורם המערער את יציבות הסחר העולמי, דבר שירחיק השקעות ארוכות טווח וידחף גם מדינות ניטרליות לחפש נתיבי סחר עוקפים שיגרעו מחשיבותה של איראן בעתיד גם לאחר שהאש תשכך.
זריקת המרץ מהודו
בצד ההכנסות המסורתיות, איראן ניצלה את חוסר היציבות העולמי כדי לבצר את תזרים המזומנים שלה. ערב המלחמה עמדו הכנסות הנפט של המדינה על כ־150 מיליון דולר ביום, ונתוני החודש האחרון מצביעים על כך שרף זה לא רק שנשמר, אלא אף נחצה קצת כלפי מעלה (אף שהנפט האיראני נמכר בהנחה מסוימת). עם קצב יצוא המוערך בכ־1.8 מיליון חביות ביום במהלך מרץ, ובשילוב עם מחיר חבית שנסחר מעל ל־100 דולר, טהראן נהנית מנזילות דולרית שכנראה לא היה לה מהנפט מאז 2018. חידוש רכישות הנפט על ידי הודו – לאחר הפסקה של שנים ובחסות הקלה אמריקאית זמנית של 30 יום – היווה זריקת מרץ קריטית. משרד הנפט בניו דלהי דיווח על היעדר קשיים בסליקה, מה שמעיד על יעילותם של מנגנוני העקיפה האיראניים. אולם, יש לזכור כי זוהי נזילות המבוססת על תנאי כלכלת מלחמה. הכסף נבלע מיד בניהול הריכוזי של האספקה האזרחית ובמימון מאמץ המלחמה.
מאז החלה המלחמה, הממשלה האיראנית פועלת במודל חירום נוקשה כדי למנוע זעזועים בשוק המקומי שיערערו את היציבות החברתית. ב־31 ימי הלחימה שוחררו מהמכס, לפי הרשויות, תרופות וציוד רפואי בשווי של כ־220 מיליון דולר, במטרה לשמור על מלאים תקינים במערכת הבריאות. במקביל, המדינה הזרימה הלוואות מסובסדות לעסקים קטנים ובינוניים בטהראן כדי למנוע גל סגירות מיידי. הצלחת המשטר לגבות מסים בהיקף של כ־11 מיליארד דולר (מעל 86% מהיעד התקציבי) במהלך השנה עד סוף פברואר, מעידה על כך שאיראן נכנסה למערכה עם רזרבות פיננסיות מסוימות. אך הישענות זו על גביית מסים ועל יצוא לא־נפטי, שהגיע בשנה החולפת לשיא של 51.6 מיליארד דולר, נתקלת בתקרת זכוכית. הפגיעה בנתיבי המעבר היבשתיים והימיים מתחילה לצמצם את הכנסותיה ממקורות שאינם נפט, מה שמגביר את התלות המסוכנת בזהב השחור.
כדי להבין את חומרת המצב הנוכחי, יש להביט לאחור אל "מלחמת 12 הימים" שהתרחשה ביוני האחרון. באותו סבב קצר, אומדן המובטלים הגיע לכ־650 אלף איש. העובדה כי סבב של פחות משבועיים הניב מספר כה גבוה של איבודי משרות, מעלה תהיות לגבי הנתונים האמיתיים של החודש האחרון. המלחמה הנוכחית היא רחבה, הרסנית וממושכת הרבה יותר. הפגיעה בתשתיות הליבה, כמו מפעלי הפלדה באספהאן ובחוזיסטאן, משתקת מגזרים שלמים שמעסיקים מיליוני עובדים. במגזר הפטרוכימי, אחד ממנועי המט"ח המרכזיים, הפער בין קיבולת הייצור לביצועים בפועל הולך וגדל בשל מחסור כרוני בגז והפרעות תפעוליות. כשמשקללים את הנזק הפיזי לתשתיות הייצור עם הנתונים ההיסטוריים של יוני, עולה המסקנה כי המשק האיראני מתמודד עם גל אבטלה מבני שצפוי להגיע למיליוני בני אדם, דבר שיטיל עול כבד על תקציב המדינה ועל יציבות המערכת החברתית.
משק ב"הנשמה מלאכותית"
איראן ניצבת בפני פרדוקס כלכלי. מצד אחד, היא מצליחה לייצר הכנסות מרשימות מיצוא נפט ומהשליטה בנתיבי הסחר הימיים. מצד שני, היא נדרשת לנהל את המשק במעין "הנשמה מלאכותית" – שחרור מהיר של יבוא, סבסוד עסקים ושמירה מאולצת על אספקת מזון ותרופות. הנפט והתשלומים בהורמוז מעניקים לה אורך נשימה טקטי, אך לא מסוגלים לפצות על השמדת הבסיס התעשייתי ועל שחיקת ההון האנושי. המלחמה הכלכלית היא מלחמת התשה, ובזירה זו איראן מאבדת את נכסיה היצרניים בכל יום שעובר. גם אם המדינה תשרוד את המלחמה הצבאית, היא תצא ממנה עם משק נכה, תעשייה מושבתת ואוכלוסייה מרוששת.
