המלחמה באיראן פגעה גם במעבר הגופרית: זו המשמעות לכלכלה העולמית
עצירת תנועת הספינות במצר הורמוז משבשת גם את מעבר הגופרית, שכ־45% ממנה מקורם באזור המפרץ. המשמעות: שיבושים בשרשראות האספקה והייצור של דשנים, סוללות ואפילו תכשירים רפואיים לעור. החלופות ממדינות אחרות הן מוגבלות
בזמן שהעולם עוקב בדריכות אחר מחירי הנפט, תעריפי ההובלה היומית והשיבושים באספקת הגז, משאב תעשייתי אחר מתחיל להיפגע מתחת לרדאר: גופרית, שהיא אחד מחומרי הגלם הבסיסיים ביותר בכלכלה התעשייתית. אם הנפט הוא הדלק של המערכת, הגופרית היא אחד החומרים שמאפשרים לה לפעול בתחום החקלאות, זיקוק דלקים, עיבוד מתכות, תרופות ואפילו במוצרי טיפוח. לכן, כשמצר הורמוז נחסם דה־פקטו, גם שוק הגופרית מתחיל להילחץ.
הסיבה לכך היא שהמפרץ איננו רק מרכז של נפט וגז, אלא גם אחד המרכזים החשובים בעולם לגופרית. בשנים האחרונות, חלקו של המזרח התיכון בסחר העולמי בגופרית גדל בהדרגה, וב־2024 הוא כבר הגיע לכמעט מחצית מהשוק הסחיר בעולם. התמקדות במדינות המפרץ מספקת תמונה חדה עוד יותר: סעודיה, איחוד האמירויות, קטאר, כוויית ואיראן מהוות יחד גוש ייצור ויצוא שמחזיק בכ־45% מהשוק העולמי. לפיכך, הפרעה בתנועת הספינות דרך הורמוז פוגעת לא רק במכליות נפט, אלא גם באחד מחומרי היסוד של התעשייה הגלובלית.
רוב הגופרית הנצרכת בעולם משמשת לייצור חומצה גופרתית, אחד הכימיקלים המרכזיים ביותר בתעשייה. השימוש החשוב ביותר שלה הוא בייצור חומצה זרחתית, שממנה מיוצרים דשנים פוספטיים. המשמעות היא, קשר ישיר לשוק הדשנים, ומכאן גם לעלויות הייצור החקלאי. אבל זה לא נגמר שם. חומצה גופרתית משמשת גם בזיקוק דלקים, בעיקר בתהליכים שמאפשרים לייצר בנזין איכותי יותר. היא חיונית גם בעיבוד מתכות מתוך עפרות, ולכן יש לה תפקיד חשוב בשרשרת הייצור של נחושת, ניקל וקובלט: שלוש מתכות מרכזיות לתעשיית הסוללות. חומצה גופרתית משמשת גם ענקיות כמו TSMC, אינטל וסמסונג לניקוי פרוסות הסיליקון, הבסיס שעליו מייצרים שבבים. בקצה המוכר יותר לצרכן, גופרית ותרכובות גופרית נמצאות בתכשירים רפואיים לטיפול בדלקות עור ובשמפו נגד קשקשים.
כבר בימים הראשונים ללחימה נרשמה עלייה במחירי הגופרית במזרח אפריקה, המשמשת כמרכז סחר בתחום זה, ובמקביל החל זינוק גם בסין, שוק הגופרית הגדול בעולם. אם בתחילת חודש מרץ דווח כבר על מחיר של 4,650 יואן לטון בסין, הרי שבימים האחרונים טיפס המחיר ל־4,750 יואן (כ־686 דולר) לטון. המשמעות היא, שגם אם המלחמה מתנהלת גיאוגרפית במפרץ, שוקי הקצה שלה מורגשים באפריקה, בסין, בהודו ובתעשיות רחוקות מהאזור.
קטאר ואבו דאבי מספקות עדות ישירה לתלות של שוק הגופרית במפרץ. בתחילת החודש קבעה קטאר מחיר רשמי של 520 דולר לטון בנמלי ראס לפאן ומסיעיד, ואילו חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי (אדנוכ) קבעה לאחר מכן מחיר של 530 דולר לטון בנמל א־רוויס. המספרים הללו חשובים לא רק כתמחור, אלא כסמן לכך שהמפרץ הוא עדיין זירת הייחוס של השוק. בקטאר, אזור המתקן בראס לפאן לבדו מספק כ־10,000 טונות גופרית נוזלית ביום לשוק היצוא, נתון שממחיש עד כמה כל הפרעה שם גולשת במהירות לשוק העולמי.
בתוך התמונה הזו ישנה גם משמעות לאירוע שהתרחש שלשום בא־רוויס שבאמירויות, שם פגע כטב"ם במתחם זיקוק ענק לגופרית וגרם לשריפה. בעקבות זאת, הושבת בית הזיקוק כאמצעי זהירות. נכון לעכשיו, אין אינדיקציה פומבית לכך שיחידות הגופרית עצמן נפגעו, ולכן, מוקדם לקבוע כי אירעה פגיעה ישירה ביכולת ההפקה של הגופרית על ידי האמירויות. אבל עצם ההשבתה של אחד המרכזים התעשייתיים החשובים במפרץ, בעל כושר זיקוק מהגדולים בעולם, מספיקה כדי להמחיש עד כמה גם שוק הגופרית חשוף כעת לאותם סיכונים שמטלטלים את שוק הנפט והגז הטבעי הנוזלי.
האם ישנן חלופות? כן, אך הן מוגבלות. רוב הגופרית בעולם לא מופקת במכרות, אלא כתוצר לוואי של בתי זיקוק ומפעלי עיבוד גז. ישנה אספקה חלופית מקנדה, קזחסטן, מקסיקו ומדינות נוספות, וגם חומצה גופרתית כתוצר לוואי של מפעלי התכה ומיחזור של חומצה גופרתית משומשת. אבל, אף אחד מהמקורות הללו אינו יכול להחליף במהירות אזור שמחזיק בכמעט מחצית מהסחר העולמי. לכן, אם הנפט הוא הסיפור הבולט של המלחמה, הגופרית עלולה להפוך לאחד מסיפורי המשנה המשמעותיים ביותר שלה, דווקא משום שהיא מחברת בין דשנים, דלקים, מתכות ומוצרים צרכניים יומיומיים.
