לא משחק ילדים
כך מאיימת הצניחה בשיעור הילודה במערב על הכלכלה
שיעור הילודה במדינות ה־OECD נחתך בשליש ב־45 השנים האחרונות וכבר בעוד עשור מספר המיתות יעלה על הלידות; עלויות המחיה הגבוהות, המקשות על השקעה ראויה בחינוך, לצד חוסר ביטחון הנובע ממלחמות ופשע, הן רק חלק מהסיבות להאטה הגלובלית בילודה; ההשלכות על שוק העבודה יהיו דרמטיות, וגלי ההגירה אינם קרובים לפצות על התכווצות העולם המערבי
עוד ב־1798 כתב הכלכלן והכומר הבריטי תומאס מלתוס במאמרו המכונן "על עקרון האוכלוסייה", כי כוח הריבוי שלה "גדול לאין ערוך מהיכולת של כדור הארץ לספק לה קיום".
מלתוס ביסס את טענתו על העובדה, כי בעוד האוכלוסייה גדלה אז בקצב גיאומטרי, ייצור המזון גדל רק בקצב חשבונאי, ומכאן הסכנה המתמדת של רעב, עוני ומלחמה — כל עוד לא מתקיימים בלמים טבעיים או מוסריים לגידול האוכלוסייה.
227 שנה מאוחר יותר, הבעיה המלתוסיאנית התהפכה, לבטח בעולם המערבי, ושיעורי הילודה הנמוכים מאיימים על קצב הצמיחה, על שוקי העבודה, על מערכות הפנסיה, ועל עצם המודל הכלכלי של מדינות רווחה.
מלתוס נחשב עדיין למי שייסד את עקרונות הדמוגרפיה, זאת בגלל תרומתו האדירה ובמרכזה העיקרון, כי דמוגרפיה איננה סוגיה חברתית או מוסרית בלבד אלא משתנה כלכלי מכונן — רעיון מהפכני בשעתו. במילים פשוטות, מלתוס גילה לעולם, כי למספר האנשים החיים במקום מסוים, ולשיעור הגידול שלהם, יש השפעה ישירה על הכלכלה, עוני, צמיחה, מחירים, ואף על יציבות פוליטית. כל אלה נכונים גם כיום, אף שמלתוס פספס את המהפכה הטכנולוגית ואת ההשלכות הפוליטיות והחברתיות מרחיקות הלכת שהיא חוללה.
הנתונים מדברים בעד עצמם: שיעור הילודה במדינות OECD נחתך בשליש ב־45 השנים האחרונות, מ־3.3 ילדים לאישה ב־1960, ל־2.25 ב־1980, ולכ־1.5 בלבד ב־2022 (השנה האחרונה בסקר). שיעור התחלופה (Replacement Rate), כלומר מספר הילדים הממוצע שעל נשים ללדת כדי לשמור על גודל אוכלוסייה קבוע בטווח הארוך (בהיעדר הגירה), עומד על 2.1. חמור מכך, לפי תחזית ה־OECD, ב־2035 מספר המיתות יעלה על הלידות.
הבעיה חריפה במיוחד במדינות כמו דרום קוריאה, שם שיעור הילודה החליף קידומת ל־0 ושיעור התחלופה כבר נמוך מ־1. בה בעת, מדובר בתופעה שהיא בעיקר מערבית (גם שיעורי הילודה באפריקה יורדים, אבל הרבה פחות, והם עדיין גבוהים מאוד). אפילו סין, שאיננה חברה ב־OECD ואיננה דמוקרטית, אך קיבלה על עצמה חלק מכללי החברה המערבית, מציגה שיעורי ילודה נמוכים (1.16) וכבר שינתה דרמטית את המדיניות: ממשטר של ילד אחד, לילד שלישי. בחודש שעבר השיקה סין סובסידיה שנתית לטיפול בילדים של כ־500 דולר, עד גיל 3.
בישראל, לעומת זאת, שיעור הילודה, העומד על כ־3 ילדים לאישה, הוא הגבוה ביותר ב־OECD.
אז כיצד התהפכה התיאוריה המלתוסיאנית? ב־50 השנים האחרונות אנו עדים לסדרה של התפתחויות כלכליות, חברתיות ואתיות שהובילו לצניחה חדה בפריון. בראש ובראשונה, הפיתוח הכלכלי המואץ שינה את ההגדרה של התקדמות אנושית, והעולם המערבי בחר להשקיע באיכות ילדיו ולא בכמות: פחות ילדים, יותר משאבים לכל ילד (בין השאר, חינוך, שירותי בריאות, מרחב אישי ופנאי).
החזון החדש הוא שיפור איכותי של המין האנושי. עם זאת, העלויות הישירות והעקיפות של ילדים (שהפכו למעין מוצר מותרות) — זינקו. לפי דו"ח ההגירה השנתי של ה־OECD ל־2024, מאז סוף שנות התשעים הזינוק בעלויות הדיור היווה גורם שלילי משמעותי המשפיע על ילודה. גם עלויות החינוך הפרטי, בעיקר במדינות אי־שוויוניות כמו דרום קוריאה וארצות הברית, נתפסות כחסם משמעותי ללידת ילדים נוספים. לצד זה, אי־הוודאות הכלכלית — אבטלה, אי־שיוויון ואינפלציה — מהווה חסם נוסף.
לפי ה־OECD, כ־44% מהצעירים באירופה אינם מאמינים שהממשלה תתמוך בהם כלכלית אם יולידו ילדים. במקביל קיימת גם אי־ודאות כללית — מגפות, מלחמות ופשע — המעצימה את תחושת חוסר הביטחון. נתון שתומך בהסבר זה הוא הירידה הדרמטית במשפחות בנות שלושה וארבעה ילדים. כלומר, גם משפחות מערביות בוחרות להביא לעולם ילד אחד או שניים, מה שהופך את המשפחה הקטנה לסטנדרט החדש במדינות המפותחות.
משמעות עצמית בקריירה ופנאי
האירוע הדרמטי השני שתרם להתהפכות התיאוריה המלתוסיאנית, גם הוא כלכלי־חברתי מטבעו, זו תנועת שחרור האישה. מגמה זו מתבטאת בכמה רבדים, ובראשם העלייה בגיל הלידה הראשונה (מ־26.5 בשנת 2000 ל־29.5 ב־2022). העדפה זו דוחקת את הרחבת המשפחה לשנים מאוחרות יותר, מה שמוריד את הסיכוי להולידם.
במקביל נרשמת עלייה בתופעת הילודה האפסית (Childlessness): ביפן, איטליה וספרד, כרבע מהנשים ילידות 1975 לא הביאו ילדים לעולם (יותר מפי שניים לעומת ילידות 1935). אך הדבר המכריע היא ההתפתחות המזהירה והמהירה של תעסוקת נשים שיצרה "עלות אלטרנטיבית" גבוהה מאוד עבור גידול ילדים. כלומר, נשים רכשו השכלה ונכנסו לשוק העבודה, מה שהביא לזינוק בשכר, שכן הפריון שלהן גדל (בגלל ההשכלה). לפיכך, כל שעת גידול ילדים, שמונעת מנשים להגיע למקומות העבודה, גורמת לפגיעה גדלה והולכת בהכנסה הקבועה של משק הבית. פגיעה שהיא הרבה יותר משמעותית לעומת לפני 100 שנה או אפילו 50 שנה, אז נשים לא עבדו, או ששכרן היה נמוך, שכן לא רכשו מיומנויות. כלומר, האימהות כיום מפסידות הרבה יותר כסף בעקבות היעדרות משוק התעסוקה לעומת קודמותיהן במאה שעברה. הבחירה במשפחה במקום קריירה הפכה יקרה יותר, ככל ששכרן של הנשים גדל.
לצד כל אלה קיימים כמובן שינויים מוסריים ותפיסתיים, כאשר גברים ונשים מערביים מייחסים פחות משמעות להורות ורואים משמעות עצמית בקריירה, פנאי וחיים אישיים. במקביל, כדי להיות "הורה טוב", נדרשת השקעה רבה יותר במישור הכלכלי וגם הרגשי.
משתנה קריטי נוסף המשפיע על שיעור הילודה הוא הסיוע הממשלתי. המסקנות שעולות מדו"ח ה־OECD הן, כי הסיוע הזה איננו מספיק ואיננו יעיל. חישוב מקדם מתאם (פירסון) בין סדרת הילודה לבין סדרת הסיוע הממשלתי מראה תוצאה מפתיעה: הנתון עומד על 0.001– (כלומר, אין מתאם בכלל). המקרים הפרטניים מספרים את אותו סיפור: מקסיקו, הממוקמת במקום השני בשיעור הילודה, ניצבת במקום הלפני האחרון בסיוע הממשלתי. בפולין, אחת השיאניות בסיוע ממשלתי (כ־3.25% מהתמ"ג), שיעור הילודה נמוך מהממוצע (1.26 ילד לאישה). בישראל, שיאנית הילודה המערבית, היקף הסיוע הוא סביב הממוצע של המדינות המפותחות ( 2.46% תוצר לעומת ממוצע OECD של 2.31%). כלומר, אפילו מדינות עם מדיניות סוציאלית תומכת (חופשות לידה, מעונות יום מסובסדים) אינן מצליחות לעלות חזרה לרמת התחלופה (2.1).
אז איך בדיוק מתמודדות מדינות מערביות עם הצניחה החדה בילודה? בעשורים האחרונים הפכה ההגירה לאחד המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם מנסות כלכלות לפצות על הירידה בילודה. מהגרים צעירים ממלאים את השורות בשוק העבודה, מאזנים את יחס התלות בין עובדים לפנסיונרים, ולעתים אף מעלים במעט את שיעורי הילודה. ב־2023 הגיעו זרמי ההגירה לרמות חסרות תקדים, עם כ־6.5 מיליון מהגרים קבועים חדשים (לא כולל 4.7 מיליון פליטים אוקראינים) — זינוק של 28% לעומת ערב הקורונה (2019). כתוצאה, כשליש ממדינות ה־OECD רשמו שיא חדש בהיקפי הגירה, לרבות בריטניה, קנדה, צרפת, יפן ושוויץ. הדבר נבע מכמה גורמים, בין השאר מגפת הקורונה (שעצרה את הזרם הטבעי בכשנתיים) ומחסור גדל והולך בכוח עבודה (בעיקר לא מיומן), הנובע מההתאוששות הכלכלית החזקה ומתחילת השינויים הדמוגרפיים במדינות ה־OECD.
רוב המהגרים במעמד בלתי חוקי
לפי הבנק העולמי, פערי הכנסה בין מדינות הם מניע חזק של הגירה, אך גם פערי הכנסה במדינת המוצא בין בעלי מיומנויות לנטולי מיומנויות (במיוחד במדינות בעלות הכנסה נמוכה). לפי דו"ח ההגירה של ה־OECD, בשנת 2023 התגוררו כ־150 מיליון מהגרים במדינות ה־OECD. אך מהר מאוד, הפתרון הזה נתקל בחומת בטון המורכבת מכמה וכמה רבדים. הראשון, והמוכר ביותר, הוא האתגר החברתי־תרבותי־פוליטי: החל בשסעים פנימיים ועד עליית כוחות פופוליסטיים מתנגדי מהגרים שמעצבים כיום את הפוליטיקה והשיח הציבורי במדינות כמו ארצות הברית (יעד ההגירה המרכזי לפי ה־OECD), אך גם בגרמניה, הולנד, איטליה וצרפת.
כתוצאה, במקום לפתוח שערים, המערב הולך ונסגר. ולראיה, ב־2023, אז דווח על 6.5 מיליון מהגרים, מדינות ה־OECD חילקו רק 2.4 מיליון אישורי עבודה ואישורי שהייה, כך שכשני שלישים נמצאים במעמד בלתי חוקי. דווקא כאשר התלות במהגרים גוברת, נכונותן של המדינות לקלוט אותם פוחתת. וישנה גם בעיה נוספת: גלי ההגירה לא מצליחים להחזיר את האיזון הדמוגרפי. מהגרים צעירים מעלים אומנם מעט את שיעור הילודה, אבל התופעה רלבנטית רק לדור הראשון. הדור השני כבר מאמץ את דפוסי הילודה המקומיים ונמנע על פי רוב מריבוי ילדים. כתוצאה, ההגירה מספקת הקלה זמנית, אך לא מביאה להיפוך המגמה.
"מדיניות המקדמת שוויון מגדרי, טיפול בילדים ואיזון בין עבודה לחיים מועילים איננה צפויה להחזיר את הפוריות לרמות התחלופה", כך מסכמים ב־OECD. "נדרשת הסתגלות רחבה יותר לעתיד של פוריות נמוכה". כלומר, העולם בכלל, והמערב בפרט, יידרשו לחשוב כיצד ניתן לחיות בעולם של ריבוי טבעי שלילי.
לירידה בילודה השלכות כלכליות חמורות וארוכות טווח שמכרסמות ביכולת הצמיחה של הכלכלות, של שוק העבודה ושל השירותים הקריטיים שמדינות מספקות לאזרחיהן. צמצום האוכלוסייה בקצב כה מהיר מכווץ את כוח העבודה העתידי, וכתוצאה, פוגע ביכולת להניע את הפעילות. במקביל, הירידה בילודה מביאה לצמצום הביקושים העתידיים: פחות ילדים משמעותם פחות צריכה פרטית, מדיור ועד מזון, אך גם פחות צריכה קולקטיבית, מחינוך ועד בריאות. פחות תושבים משמעם גם ירידה עתידית בהשקעות המגזר הפרטי והציבורי, מה שיביא לפגיעה בצמיחה הכלכלית ארוכת הטווח.
התוצאה המוכרת קשורה יותר לפגיעה קשה בשירותים החברתיים ומערכת הרווחה והפנסיה, שמבוססת על יחס תחלופה גבוה מ־2.1. בעוד האוכלוסייה המזדקנת תצריך יותר שירותי בריאות וסיעוד, מספר התורמים למימון המערכות הללו ילך ויקטן. חוסר האיזון, שרק הולך ומעמיק, מאיים על הקיימות הפיסקאלית של ממשלות ועל יכולתן לממן את מערכות הפנסיה והרווחה. המשמעות: איום ממשי על תקציב המדינה בשל ריבוי הוצאות וירידה בהיקף משלמי המסים. המציאות הזו תאלץ ממשלות לקצץ בשירותים הציבוריים או להעלות מסים, כאשר "בסיס המס" מצטמצם והולך. לתופעה הזו, שמתרחשת כבר עתה, השלכות פוליטיות וחברתיות, שכן רוב דמוגרפי של אוכלוסייה מבוגרת מאוד ישפיע על סדרי העדיפויות הפוליטיים ויפר את האיזון בין מבוגרים שנהנים מהעברות ממשלתיות לצעירים הנושאים בעול המיסוי והעבודה. השורה התחתונה: הסלמה של תחושת הניכור, אי־השיוויון וחוסר היציבות הפוליטית.
