סיכום 2025
טראמפ טלטל את העולם, וגם מתנגדיו מודים: משהו יסודי השתנה
מכסים גלובליים, גבולות סגורים, התעלמות ממשבר האקלים וערעור עצמאות הפד: אלה הם רק חלק מהזעזועים שיצר הנשיא במערכת הכלכלית־פוליטית הבינלאומית; ב־2026, נדע אם השינויים האסטרטגיים שיפרו את המצב הקיים
שנת 2025 לא היתה עוד שנה סוערת בכלכלה העולמית, כי אם שנה של חיסול פרדיגמות ושחיטת פרות קדושות. דונלד טראמפ חזר לבית הלבן - הפעם לא כקוריוז, אלא ככוח פוליטי מגובש עם תורה סדורה. בתוך חודשים ספורים הוא הצליח לערער סדרים שנבנו במשך עשרות שנים, בין השאר במסחר, במטבעות, במוסדות הכלכליים ובגיאו־כלכלה. דבר אחד ברור: טראמפ הגיע לזירה כדי להחליף את המערכת הכלכלית־פוליטית הבינלאומית, לאו דווקא כדי לשפרה.
ב־2026, ניסוי הכלים הגלובלי ייכנס לשלב של בחינה קפדנית. זה לא עניין של טוב או רע, אלא האם השינויים האסטרטגיים משפרים את המצב הקיים ומה המחירים הכרוכים בהם.
סחר גלובלי: מכסים החליפו סחר חופשי
במוקד המהפך עמדה חזרה כוללת למכסים, לא כאיום, אלא ככלי מדיניות, ולא רק כלכלי. מדובר בכלי פוליטי לכל דבר ועניין, כפי שבלט מול ברזיל, המנהלת מול ארצות הברית גירעון בסחורות ומייצאת על פי רוב מוצרים משלימים לאלו שמייצרת הכלכלה הגדולה בעולם. כך עברה ספונסרית הסחר החופשי והליברליזם הכלכלי לתפיסה של סחר מותנה ומוגבל, שבו גישה לשוק האמריקאי היא פריבילגיה, שותפות הן ספקיות במקרה הטוב (מקסיקו וקנדה), או מתחרות במקרה הפחות טוב (סין, כמובן). ה־Pax Americana שנבנתה על בסיס שיפור מצבן של מדינות עולם על בסיס ערכי החירות והחופש, הפכה למערכת שצריכה להתיישר לפי האינטרס האמריקאי. בינתיים, ההכנסות ממכסים הפתיעו לטובה והסחר הבינלאומי בסחורות לא ירד, אך החשדנות ואי־היציבות עדיין שם.
מדיניות מאקרו: הגירעון כבר לא טאבו
אם בעשור הקודם הגירעון היה בעיה שצריך להסביר, ב־2025 הוא הפך לכלי. הפחתת מסים לצד תמריצים לתעשייה מקומית והשקעות ביטחוניות ימומנו על ידי הרחבה פיסקאלית אגרסיבית, ניפוח החוב ופיזור אג"ח לכל עבר. שוקי ההון, להפתעת רבים, לא נבהלו. הביקוש לאג"ח אמריקאיות נותר חזק, והדולר, שנחלש בהתאם לציפיות של טראמפ, שומר על מעמדו הבלתי מעורער. טראמפ מאתגר את ספרי הלימוד הקלאסיים וקבע כי כל עוד ארצות הברית היא העוגן הכלכלי והביטחוני של העולם, היא יכולה להרשות לעצמה חופש פעולה נרחב יותר מכל מדינה אחרת. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא כמה חוב מדינה ריבונית, חזקה ככל שתהיה, יכולה להחזיק מבלי שהעולם ישקע בחרדה קיומית.
הפדרל ריזרב: עצמאות המוסד בסכנה
היחסים בין הבית הלבן לבנק הפדרלי המרכזי בראשותו של הנגיד ג'רום פאוול עברו שינוי טקטוני. בינתיים אין ביטול פורמלי של עצמאות הבנק המרכזי העצמאי הראשון בהיסטוריה המודרנית (והחשוב בעולם), אבל כן יש מדיניות ברורה של שחיקה מתמדת. גידופים והאשמות שווא מצד הנשיא לפאוול, כמו גם לחצים פוליטיים, מינויים על בסיס נאמנות, ושיח חדש על גבולות הגזרה של בנק מרכזי, הפכו לעניין שבשגרה. השווקים לומדים שהריבית היא כבר לא רק פונקציה של נתונים אובייקטיביים, אלא גם של פוליטיקה, ובינתיים הם בולעים את הגלולה. אומנם אין קריסה, אך ישנה הרבה יותר אי־ודאות.
משבר האקלים: יעדים ירוקים ננטשו
בעידן טראמפ, חלף נרטיב האנרגיות המתחדשות והטרנד הירוק, והמוקד עובר לביטחון אנרגטי. זו עוד זירה שטראמפ שינה בה את השיח. לא עוד אקלים מול כלכלה, אלא ביטחון אנרגטי מול פגיעות גיאופוליטית. המגמה משתקפת לא רק בנטישת יעדי פליטות גזי החממה של 2050, אלא גם בזינוק בהשקעות בגז, נפט וגרעין וביטול פרויקטי אנרגיה ירוקה. טראמפ החזיר לזירה את האנרגיה כמרכיב אסטרטגי, ומנתק אותה מכל שיקול מוסרי.
המערכת הבינלאומית: המלחמה הקרה חזרה
המונח "שלום" נכנס להקפאה, ומעתה מדובר ביציבות שנכפית דרך תמיכה כלכלית, סחר, טכנולוגיה, שבבים ושרשראות ערך. במוקד: היחסים עם סין, שבעיני טראמפ מנסה להשתלט על העולם, או לכל הפחות להקים גוש גיאופוליטי־כלכלי מתחרה. השנה שתי המדינות נכנסו למסלול של עימות מרוסן, הכולל הפרדה טכנולוגית, פיקוח על השקעות ותחרות על אזורי השפעה. לאט לאט, העולם החל להתרגל לכך שמדובר בעימות מבני, וכבר לא אירוע חריג, בעוד המוסדות הבינלאומיים נדחקים החוצה.
טראמפ חותר לסוף עידן הגלובליזציה, וקשרים בין מדינות הפכו לבילאטרליים באמצעות עסקאות אד־הוק. כדי לעצור את ה־Pax Sinica (הגדלת ההגמוניה הסינית) מקים טראמפ את ה־Pax Sillica — ברית אסטרטגית שמאפשרת סחר ללא מגבלות בטכנולוגיות ובחומרים קריטיים. במזה"ת ובעולם המתפתח (בעיקר אמל"ט), הערכים הוחלפו בשיקולים עסקיים. עבור שווקים מתפתחים המסר היה חד: מי שמשחק לפי הכללים החדשים, זוכה לגישה.
שוק התעסוקה: גבולות ארה"ב נסגרו
טראמפ הפך את ההגירה לסוגיה הנוגעת בעצם קיומה של האומה האמריקאית. לא מדובר עוד על שיקולים כמו תעסוקה, הזדקנות האוכלוסייה, ולבטח לא חמלה, אלא על קיום. המהלך הזה שינה את שוק העבודה האמריקאי, המתאפיין כעת בפחות היצע של עבודה לא־מיומנת, יותר לחצים לעליית שכר, ותמריץ ברור לאוטומציה – וגם (לכאורה) להחזרת הייצור לארצות הברית. המחיר: עלויות גבוהות יותר בטווח הקצר. גם אירופה, קנדה ואוסטרליה הקשיחו מדיניות, והעולם החל לראות בגלי ההגירה חלק מהמדיניות של ביטחון לאומי.
טראמפ מנסה לגרום לעולם לזנוח את האמונה שישנה דרך אחת נכונה לנהלו. ובמובן הזה, גם מתנגדיו מודים: משהו יסודי השתנה, ולא בטוח שאפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
