פרשנות
עבור טראמפ, ונצואלה היא עוד זירת קרב במלחמה הקרה החדשה
הסלמת הרטוריקה מול ונצואלה העשירה בנפט נועדה לשלוח מסר לסין ורוסיה, שחקניות חזקות ביבשת אמריקה. מול המימון הסיני והנשק הרוסי, ארה"ב רוצה לבסס את מעמדה כעוגן כלכלי ולמנוע את שליטת בייג'ינג ומוסקבה בנמלים ובמרחב האווירי
אם היו ספקות עד כמה רחוק מוכן נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ללכת בזירה הוונצואלית, הרי שאלה התבדו בסוף השבוע האחרון עם איומיו לסגור את המרחב האווירי שלה.
העימות מול משטרו האכזר של הנשיא ניקולס מדורו מסלים בקצב מהיר וכבר חצה מזמן את גבולות הסכסוך הדיפלומטי. ברור כי איומי הכוח האמריקאיים באזור, ביטול רישיונות נפט והשתת סנקציות כבדות, ומאידך, ההישענות של מדורו על רוסיה וסין, כבר אינם אוסף מנותק של אירועים.
במבט שטחי, נדמה כי טראמפ מעוניין רק בנפט של ונצואלה, כאשר מי ששולט כרגע בברז הוא נשיא אנטי־אמריקאי מובהק. אך בפועל, מדובר במערכה מורכבת בהרבה. טראמפ שרוי בעיצומו של מאבק גיאו־פוליטי על דמותה העתידית של אמריקה הלטינית, שגם הפך לסוג של מלחמה קרה חדשה מול סין ורוסיה. רק חיבור של הרבדים הללו מאפשר להבין מדוע הוא מהמר בכבדות על הפלת משטרו של מדורו, במהלך שנתפס כמקרה בוחן לחוסן המערך האסטרטגי של וושינגטון בחצי הכדור המערבי.
למרות קריסתה הכלכלית והיעדר מרות שלטונית באזורים נרחבים, ונצואלה מחזיקה עדיין בעתודות הנפט הגדולות בעולם. אף שתעשיית הנפט שלה התכווצה בכ־70% מאז עליית מדורו לשלטון ב־2013, מבחינה אסטרטגית, עצם השליטה במאגרים מעניקה לה מעמד מיוחד.
בעשור האחרון, כ־90% מהנפט הוונצואלי נמכרו לסין, לרוב בהנחה מופלגת תמורת פירעון חובות. מה שמטריד את וושינגטון איננו בהכרח ההיקף, כי אם כיוון הזרימה. ברגע שנפט ונצואלי זורם לבייג'ינג, הוא מאפשר לסין לייצר לעצמה רשת אנרגטית שאיננה תלויה במדינות המפרץ או בארצות הברית. טראמפ רואה בכך סכנה אסטרטגית: אם סין מבטיחה לעצמה נפט זול ויציב מהחצר האחורית של ארצות הברית, היא מקבלת יתרון מיידי במלחמה הכלכלית, כלומר בזירה המרכזית בין שתי המעצמות. לכן, החזרת הסנקציות על תעשיית הנפט, ביטול הרישיונות לחברות אנרגיה אמריקאיות ופגיעה ביכולת היצוא של ונצואלה, כל אלה נועדו לייבש את המסלול בין קראקס לבייג'ינג.
אינפלציה תלת־ספרתית
אבל, הסיפור גדול יותר מנפט. עוד מתקופת הנשיא הוגו צ'אבס, וביתר שאת בתקופת מדורו, הפכה ונצואלה למיקרוקוסמוס של קריסה: כלכלה שהתכווצה בכ־80%, אינפלציה תלת־ספרתית, כ־8 מיליון פליטים ששיבשו את האיזון השברירי בתוך יבשת מורכבת, פשיעה מאורגנת השולטת בחלק מהמדינה, וקריסה של מערכות הבריאות, התחבורה והממשל. במקביל, המדינה החלשה הזו הפכה לקו חזית גיאו־פוליטי מהרגישים בעולם. מבחינת טארמפ, שהציב בראש סדר העדיפויות את המלחמה בסמים ובהגירה בלתי חוקית, ונצואלה איננה בעיה הומניטרית, כי אם סיכון ביטחוני ואסטרטגי של ממש בשל קרבתה לארצות הברית.
משבר הפליטים שלה הוא מהגדולים בעולם וארגונים כמו Tren de Aragua מייצאים פשיעה לארצות הברית. אך בניגוד לעבר, ארצות הברית לא שואפת להילחם למען הדמוקרטיות, כי אם למנוע נדידה חסרת שליטה לשטחה.
רובד נוסף הוא הקרב על עתיד אמריקה הלטינית. קרב הכולל את ארגנטינה, פרגוואי, בוליביה (שעברה תפנית למרכז), וצ'ילה (המשייטת בין ימין לשמאל). כולן בונות מחדש את ציר ההשפעה. בעוד ונצואלה, קובה וניקרגואה הן "איים אדומים" בציר סין־רוסיה, ארצות הברית מנצלת את ההזדמנות להשתלט מחדש על היבשת, שזכתה תמיד למקום של כבוד במדיניות החוץ שלה. במרחב הזה מתקיימת תחרות קשה: סין מספקת תשתיות ומימון, ארצות הברית מציגה ביטחון ומערכת פיננסית, ורוסיה מביאה נשק והשפעה פוליטית. במאזן הכוחות הנוכחי, ונצואלה עלולה לשמש עוגן אנטי־אמריקאי ארוך טווח.
בינתיים, הסבלנות של טראמפ פקעה ומבחינתו, הגיע רגע ההכרעה. היבשת מתעצבת מחדש, והוא מבקש להבטיח שוושינגטון, ולא בייג'ינג, תישאר במרכז. טראמפ רואה בוונצואלה מבחן כוח לתפיסת עולמו: האם ארצות הברית מסוגלת עדיין לכפות את רצונה בחצר האחורית, או שמה שליטתה כבר איננה מובנת מאליה. משכך, הוא מציב משוואה פשוטה: מי שבוחר בציר בייג'ינג־מוסקבה ישלם מחיר כבד ואילו מי שמתקרב לארצות הברית יזכה להשקעות, סיוע ופתיחה מחודשת של השוק האמריקאי. כמו במקרה של ארגנטינה ונשיאה המקורב לטראמפ, חאבייר מיליי.
איראן מספקת דלק
הרובד השלישי עוסק בשליטה ובהגמוניה גלובלית. אנו שרויים בעיצומה של מלחמה קרה עם מאפיינים שונים מקודמתה, אך עם מסגרת דומה. רוסיה וסין הקימו בוונצואלה משענת אסטרטגית: סין מספקת לה הלוואות, תשתיות ונפט, ואילו רוסיה מספקת נשק, מימון והדרכה צבאית. גם איראן הצטרפה כשחקנית שלישית, המספקת דלק, רחפנים וטכנולוגיה לתעשיית הזהב. מבחינת וושינגטון, ונצואלה היא הנקודה היחידה בחצי הכדור המערבי שבה שלוש המעצמות המתחרות נוכחות בו־זמנית, כולל גישה לנמלים, למרחב האווירי ולתשתיות תקשורת. טראמפ לא מסוגל לשאת זאת, יש שיאמרו בצדק, בהינתן הנוכחות, כולל הצבאית, של יריבות אסטרטגיות כמה מאות קילומטרים מפלורידה. כאשר מחברים את כל הנקודות, מבינים כי החרפת הרטוריקה של הנשיא האמריקאי נועדה לאזן מחדש את המגרש הגלובלי.
