כוחו של נובל: האם הפרס שניתן ללוחמת מוונצואלה יסייע להפיל את משטרו המושחת של מדורו?
מריה קורינה מצ'אדו, מנהיגת האופוזיציה הוונצואלית שנרדפת 25 שנה על ידי המשטר, זכתה בפרס היוקרתי על מאבקה נגד הדיקטטור ניקולס מדורו - בעוד טראמפ שהוביל הסכם שלום בעזה נותר מאוכזב. השאלה המרכזית: האם לפרס יש כוח מעשי להגן על מצ'אדו במדינה שבה פעילים נעלמים בן לילה, ואולי לסייע בהפלת הרודנות? ההיסטוריה מלמדת אחרת - בבורמה, סין ובלארוס נשים אמיצות קיבלו את הפרס, אך המשטרים לא נפלו
מעטים המקרים בהם מי שלא זוכה בפרס מושך יותר תשומת לב מאשר הזוכה האמיתי, אבל זה בדיוק מה שקרה אתמול (ו') עם ההכרזה על הזוכה בפרס נובל לשלום. כולם ציפו לזכייתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ - בעיקר הוא עצמו שניהל קמפיין אגרסיבי בנושא.
בימים האחרונים, היה לו "קייס" חזק: הוא הביא לסופה מלחמה אכזרית ועקובה מדם בעזה - וצפוי להשיב לביתם אזרחים חטופים רבים. זה בהחלט הרבה יותר ממה שעשה נשיא ארה"ב האחרון שזכה בפרס היוקרתי, ברק אובמה. האחרון זכה בפרס 11 ימים בלבד אחרי שהחל לכהן בתפקיד, ולא עשה דבר למען השלום.
מי שזכתה בנובל היוקרתי הפעם הייתה לא אחרת ממריה קורינה מצ'אדו (Maria Corina Machado), ראשת האופוזיציה המובילה מאבק נגד משטרו האכזרי והמושחת של הדיקטטור הפופוליסט ניקולס מדורו שהצליח (בעזרה לא מועטה של קודמו הוגו צ'אבס) להפוך תוך שני עשורים בלבד מדינה עשירה בנפט עם 30 מיליון תושבים לזירה של אנרכיה, עוני, הגירה המונית ודיכוי פוליטי.
בוונצואלה של מדורו יש גם את האינפלציה הגבוהה בעולם, מיליוני פליטים ברחו ממנו לקולומביה, ברזיל וצ'ילה, מערכות הבריאות והחינוך בה קרסו באופן טוטאלי, וחלקים נרחבים מהשטח שלה נשלטים על ידי מאפיות.
טראמפ, שרוצה להפיל את המשטר ההרסני הזה, ולא פוסל על הסף את כיבוש המדינה, היה צריך להיות שמח מזכייתה של מצ'אדו בפרס. עם זאת, ספק אם זכייתה של מי שכבר 25 שנה נרדפת על ידי המשטר בוונצואלה ומנסה בכל כוחה להחזיר את הדמוקרטיה ואת השפיות למדינתה תביא לתוצאה הרצויה: הפלת המשטר.
מצ'אדו, מהנדסת תעשייה בהכשרתה, באה משכבת האליטה של קראקס וסבלה מקרוב מהיד הקשה של המשטר, כאשר מפעלו של אביה הולאם (צ'אבס היה זה שהלאים את המפעל). היא ראתה כבר בשנות ה־2000 את הנולד והבינה היטב לאן צועדת ונצואלה, כאשר עוד בזמן כהונתו של צ'אבס היא ייסדה את ארגון "SUMATE" ("תצטרף") שנועד לפקח על טוהר הבחירות ולהבטיח את שקיפותן.
מצ'אדו ידעה היטב מה היא עושה: בבחירות האחרונות מדורו דאג לפסול ולרדוף אותה ואף כלא אותה לפרק זמן מוגבל, ומצ'אדו נאלצת לחיות מתחת לאדמה בסתר. למרות שאי אפשר לראות אותה ביום יום, היא הפכה לפנים של ההתנגדות האזרחית בוונצואלה, לסמל של מאבק לא אלים מול משטר שהפך את הדיכוי לשגרה.
"מצ'אדו מגלמת אומץ אזרחי יוצא דופן במאבק למען דמוקרטיה וחירות", הסבירו חברי ועדת הפרס את הבחירה בה. זו לא הפעם הראשונה שפרס נובל לשלום מוענק למתנגדת של משטר רודני, אך בעידן שבו המונח "שלום" נמתח על כל ציר אפשרי - מהפסקת אש ועד זכויות אדם - הבחירה במצ'אדו היא אמירה ערכית, על גבול הפוליטית, לא רק על ונצואלה, אלא על מה שנחשב היום מאבק למען "שלום". המונח הזה כבר מזמן הפסיק להיות רעיון הקשור "לדיפלומטיה", אלא עיקרון הנוגע לעצם זכותם של האזרחים לבחור ולהתנגד.
למעשה, פרס נובל לשלום הפך מזמן לפרס נובל לדמוקרטיה, לחופש, לזכויות אינדיבידואליות ולחירויות הפרט. השלום של המאה ה־21 הוא לא רק בין מדינות, אלא גם בין אזרחים לבין שלטונם. זה שלום פנימי, מה שנשמע כמו ההיפוך המוחלט של טראמפ. ונצואלה עצמה היא בבואה המשקפת את מה שעשוי לקרות למדינה, כאשר שלטון פופוליסטי הופך לדיקטטורה, וכשמנגנון פוליטי הופך את הכלכלה לכלי של נאמנות ולא של פריון. בהקשר הזה, הבחירה במצ'אדו היא גם קריאת השכמה לעולם.
השאלה הגדולה היא האם לפרס נובל יש גם כוח מעשי? האם הוא יעניק למצ'אדו מעין חסינות "רכה" או הגנה כלשהי -שכן כל עיתונאי, שופט או פעיל חברתי בוונצואלה עשוי להיעלם בן־לילה- או שמא מדובר בהכרה בינלאומית ותו לא. בבורמה, סין ובלארוס נשים אמיצות קיבלו את הפרס, אך המשטרים לא נפלו. אולי דווקא טראמפ, האיש הכי מאוכזב שלא קיבל את פרס נובל לשלום, הוא זה שבאמת יביא את השינוי בוונצואלה - דווקא עם שיטותיו, האסטרטגיות והפרדיגמות המאוד שונות ושנויות במחלוקת שלו - יפיל את מדורו, יפנה את הזירה בוונצואלה למצ'אדו ויזכה בעצמו בפרס נובל לשלום ב-2026.
