פרשנות
כך עלול מסמך הרגיעה הזמני להפוך למסלול שיקום מלא של המשטר האיראני
מזכר ההבנות יעניק לאיראן כבר בשלב הראשון גישה מחודשת לנפט, שירותים פיננסיים, נכסים ונתיבי סחר בזכות פתיחת הורמוז. ההסכם הסופי יפתח עבורה אופק כלכלי חדש, עם השקעות בשיקום תשתיות החשמל והאנרגיה, הנמלים והדיור. עבור ישראל, היתרון המיידי של ירידת מחירי הנפט מתגמד מול הסכנה הכלכלית־אסטרטגית
מזכר ההבנות שנחתם בין ארצות הברית לאיראן הוא מסמך כללי וקצר - 14 סעיפים בסך הכל - אך עם פוטנציאל כלכלי עצום עבור איראן. הכותרת המדינית היא סיום המלחמה ופתיחת מצר הורמוז. הכותרת הכלכלית ומשמעותה האזורית חשובה לא פחות: איראן עלולה לקבל כבר בשלב הראשון גישה מחודשת לנפט, לשירותים פיננסיים, לנכסים מוקפאים ולנתיבי סחר. בהסכם הסופי היא עלולה לקבל הרבה יותר — מסלול להסרת סנקציות ותוכנית שיקום בהיקף של 300 מיליארד דולר לפחות.
עבור המשטר בטהרן, זהו ההבדל בין הישרדות תחת מצור לבין התאוששות כלכלית הדרגתית. עבור ישראל ומדינות המפרץ, זו הסיבה לבחון את המזכר דרך תזרים המזומנים האדיר שביכולתו לייצר עבור איראן.
הסכנה המיידית: הזרמת חמצן לתוכניות הצבאיות
ההטבה הראשונה היא, כאמור, פתיחת הורמוז. סעיף 5 קובע שאיראן תפעל למעבר בטוח של אוניות סוחר מהמפרץ הפרסי לים עומאן ולהפך, ללא תשלום, למשך 60 יום. התנועה אמורה להתחיל מיד ולהתייצב בתוך 30 יום, לאחר הסרת מכשולים טכניים וצבאיים ופינוי מוקשים. זה נשמע אמנם סעיף טכני, אך הוא נוגע לאחד ממעברי האנרגיה החשובים בעולם. פתיחת המצר מורידה לחץ ממחירי האנרגיה, מקטינה את פרמיית הסיכון בביטוח ימי, משחררת אוניות תקועות ומאפשרת למדינות המפרץ לחזור בהדרגה לשגרה מסחרית.
עבור איראן, היתרון גדול עוד יותר. פתיחת הורמוז עשויה לשחרר כ־72 מיליון חביות נפט איראני שהיו תקועות על מכליות, מערבית לנמל צ'באהאר. במחיר של כ־78 דולר לחבית, מדובר בשווי שוק גולמי של כ־5.6 מיליארד דולר. זהו אמנם לא סכום שנכנס כולו ובאופן מיידי לקופת המדינה, אבל זהו מלאי מסחרי שניתן להתחיל להפוך להכנסות, לתשלומים ולמטבע זר. במקביל, פתיחת המצר עשויה לשחרר גם כ־93 מיליון חביות נפט של מדינות אחרות, שהצטברו באזור המפרץ.
ההטבה המיידית השנייה מגולמת בסעיף 10: פטורים אמריקאיים ליצוא נפט גולמי איראני, מוצרי נפט ונגזרותיהם, וכן לשירותים הנלווים, ובראשם בנקאות, ביטוח והובלה. כאן נמצא הכסף המהיר באמת. יצוא הנפט האיראני קרס בתקופת המלחמה והמצור. היצוא במאי ירד ביותר ממיליון חביות ביום בהשוואה לאפריל ובכ־1.6 מיליון חביות ביום במרץ. חזרה לרמת אפריל בלבד פירושה תוספת של כ־80 מיליון דולר ביום, או כ־2.4 מיליארד דולר בחודש בהכנסה גולמית. חזרה לרמת מרץ מקרבת את איראן לתוספת גולמית של כ־4 מיליארד דולר בחודש.
גם לאחר הנחות, עלויות הובלה, תשלומים דחויים ומגבלות בנקאיות, סדרי הגודל ברורים: סעיף הנפט לבדו מסוגל לייצר לאיראן הכנסה שנתית נוספת של עשרות מיליארדי דולרים, במידה שהפטורים האמריקאיים יישארו בתוקף והקונים יחזרו. מדובר בחזרה הדרגתית של תשתית מסחרית שלמה: בנקים שמוכנים לטפל בתשלומים, חברות ביטוח שמוכנות לכסות אוניות, בעלי מכליות שמוכנים להיכנס לאזור וסוחרים באסיה שיכולים לקנות נפט איראני בלי להסתמך רק על צי צללים, הנחות מפליגות ומסלולי תשלום עקיפים.
ההטבה השלישית היא סעיף 11: כספים ונכסים מוקפאים. הנוסח הרשמי קובע כי ארצות הברית תפעל להפוך את הכספים והנכסים האיראניים המוקפאים או המוגבלים לזמינים לשימוש מלא עם יישום המזכר. הכספים יוכלו לשמש לתשלום לכל מוטב סופי שייקבע על ידי הבנק המרכזי של איראן, ואילו ארצות הברית תנפיק את הרישיונות והאישורים הדרושים.
זהו סעיף רחב בהרבה מהמודל ההומניטרי שהכרנו בעבר. במודל קטאר, למשל, הכסף האיראני הוגבל למזון, תרופות, מוצרים חקלאיים וציוד רפואי תחת פיקוח הדוק. כאן הנוסח מדבר על שימוש מלא, לפי קביעת הבנק המרכזי האיראני. ההבדל הכלכלי עצום: כסף הומניטרי נועד לתת מענה למחסור נקודתי, ואילו כסף "חופשי" מחזק רזרבות, משפר את מאזן התשלומים, מייצב את שוק המט"ח ומאפשר לממשלה לשלם משכורות ולהפנות משאבים לתוכניות הצבאיות.
ההשפעה הפנימית באיראן עלולה להיות מהירה. הבנק המרכזי יוכל להזרים מטבע זר לשוק, להרגיע את הריאל, לפתוח אשראי ליבוא חיוני, לצמצם לחצים על מחירי מזון ודלק ולאפשר לממשלה להציג לציבור הישג מוחשי, אחרי חודשים של מלחמה. וכך, משטר שנכנס ליישום המזכר כשהוא שחוק כלכלית, יוכל להגיע לשולחן ההסכם הסופי כשהוא לחוץ פחות.
השלב השני: מנוע כלכלי לשנים רבות קדימה
השלב המיידי נותן חמצן. ההסכם הסופי, אם ייחתם, יוכל לתת לאיראן אופק כלכלי חדש. כאן נכנסים לתמונה סעיפים 6 ו־7. סעיף 6 מדבר על תוכנית שיקום ופיתוח כלכלי לאיראן בהיקף של לפחות 300 מיליארד דולר עם שותפים אזוריים ובתוספת רישיונות, פטורים והיתרים אמריקאיים לביצוע העסקאות הפיננסיות. 300 מיליארד דולר הם בערך סדר גודל של תוצר שנתי איראני שלם. גם אם מדובר בתוכנית רב־שנתית ולא בהעברה מיידית, זהו מספר שיכול לשמש את טהרן לבניית נרטיב פנימי על שיקום ופתיחת דלת להשקעות.
הכסף הזה, אם יתקדם, הוא קריטי, שכן איראן זקוקה לשיקום בתחנות כוח, רשת חשמל, תשתיות נפט וגז, נמלים, מסילות, תעשייה פטרוכימית, בתי זיקוק, מים ודיור. כל אחד מהתחומים האלה יכול למשוך קבלנים, בנקים, קרנות השקעה, חברות אנרגיה וספקי ציוד. זהו מנוע כלכלי שיכול להעסיק את המשק האיראני שנים קדימה, להחזיר יזמים זרים ולחבר מחדש חלקים מהכלכלה האיראנית למערכת האזורית.
סעיף 7 מרחיב את התמונה, כאשר במסגרתו מתחייבת ארצות הברית לסיים את כל סוגי הסנקציות נגד איראן לפי לוח זמנים שיוסדר בהסכם הסופי. אלה כוללות את החלטות מועצת הביטחון, החלטות מועצת הנגידים של סבא"א, סנקציות אמריקאיות ראשוניות ומשניות. הסעיף הזה, אם יבשיל, למרות כל המהמורות שבדרך, יוצר שינוי עמוק יותר מכל שחרור חד־פעמי של נכסים. זה יהיה מעבר מכלכלה שתלויה במעקפים, לכזו שתתנהל דרך ערוצים חוקיים.
המשמעות למפרציות: הרווח הכלכלי מלווה בחששות
המפרציות מרוויחות מיידית מירידת הסיכון בהורמוז. קטאר יכולה להחזיר בהדרגה מכליות גז טבעי נוזלי (LNG) לראס לפאן ולשקם את היצוא של הגז שנפגע בתקופת המלחמה. סעודיה, איחוד האמירויות, כווית ועיראק מקבלות מחדש נתיב יצוא יציב יותר, ביטוח זול יותר ושקט יחסי בשוק האנרגיה. יבואניות אנרגיה באסיה ובראשן סין, הודו, יפן וקוריאה, מקבלות הקלה במחירים ובאספקה. אבל הרווח המפרצי מלווה בחשש. שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן כבר הבהיר, כי היחסים עם איראן זקוקים קודם כל לבניית אמון, וכי שיתוף פעולה כלכלי רחב אינו יכול לבוא לפני תיקון היחסים. סעודיה גם מתנגדת להסדרים או מנגנונים חדשים לניהול הורמוז. המסר ברור: ריאד רוצה יציבות ונתיבי שיט פתוחים, אבל אינה מתכוונת להפוך את הורמוז למקור הכנסה או השפעה חדש של טהרן.
גם קרן שיקום של 300 מיליארד דולר לא מובנת מאליה. מדינות המפרץ עשירות, אבל הן אינן קופת שיקום של היריבה האזורית שלהן. כל השתתפות שלהן תחייב מנגנוני פיקוח, ערבויות ביטחוניות, ודאות שהכסף לא משחרר משאבים לפעילות צבאית או אזורית והתקדמות אמיתית ביחסי איראן עם שכנותיה. ייתכן שקטאר ועומאן יראו בתהליך הזדמנות להשפעה. סעודיה ואיחוד האמירויות יהיו זהירות הרבה יותר.
ההשלכות על ישראל: רווח כלכלי מיידי לצד סיכון אסטרטגי
ישראל תפיק רווח כלכלי מיידי מפתיחת הורמוז: ירידה בפרמיית הסיכון העולמית, ירידה במחירי הנפט והקלה מסוימת בעלויות הובלה, דלק, תעופה וסחורות.
אבל היתרון הזה קטן ביחס לסיכון האסטרטגי־כלכלי. איראן עם עוד 2־4 מיליארד דולרים בחודש מנפט, 12־24 מיליארד דולר של נכסים זמינים, הקלות בנקאיות וביטוחיות ומסלול אפשרי להסרת סנקציות, היא איראן אחרת מזו שנלחצה תחת מצור. כסף כזה יכול לייצב את המשטר, לרכך מחאה פנימית, לשקם תשתיות, לממן תעשיות ביטחוניות ולשחרר תקציבים לפעילות טרור אזורית. הדיון הישראלי נוטה להתרכז בצנטריפוגות, בכמות האורניום המועשר ובפיקוח. אלה אמנם שאלות קריטיות, אבל הכוח האיראני נמדד גם במאזן מטבע החוץ, בהיקף יצוא הנפט, ביכולת לשלם לספקים, במימון שלוחות, בתקציב הביטחון ובגישה לשירותים פיננסיים.
המשוואה פשוטה: אם איראן חוזרת ליצוא של כמיליון וחצי חביות ביום בכ־78 דולר לחבית, ההכנסה הגולמית החודשית שלה מתקרבת ל־3.5 מיליארד דולר. אם במקביל משתחררים 12-24 מיליארד דולר מנכסים מוקפאים, טהרן מקבלת בתוך חודשים חמצן כלכלי בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים. אם לכך יתווסף שיקום של 300 מיליארד דולר והסרה מדורגת של סנקציות, מדובר כבר לא בהקלה, אלא בשינוי סביבת הפעולה של המשטר.
המכשולים הניצבים בפני מימוש ההסכם גדולים. החל בחוסר אמון בקרב המפרציות, דרך התנגדות פוליטית אמריקאית ומוקשים בהורמוז ועד אי־ודאות לגבי התחייבויות איראן. ועדיין, המזכר מעניק לטהרן מוצא כלכלי. אם הוא ייושם בלי מנגנון פיקוח הדוק, מדורג והפיך, איראן עלולה לצאת מהמלחמה לא רק עם הפסקת אש, אלא עם מנוע כלכלי מחוזק.
מסמך שמתחיל כעסקת רגיעה, עלול להפוך למסלול שיקום של המשטר האיראני.
