פרשנות
הסכם עם איראן יכול להוריד את מחיר הנפט, לא את הסיכון האזורי
מזכר ההבנות המתגבש בין ארה"ב לאיראן עדיין רחוק מהסכם מחייב, אך עצם האפשרות לפתיחה מחודשת של מצר הורמוז, הקלה בסנקציות ושחרור כספים מוקפאים כבר מעוררת עניין בשווקים. אם המהלך יבשיל, הוא עשוי להפחית את פרמיית הסיכון על הנפט, להקל על הסחר העולמי ולהעניק לאיראן חמצן כלכלי — אך לא לפתור את חוסר היציבות האזורי
מזכר ההבנות המתגבש בין ארה״ב לאיראן עדיין אינו מסמך פומבי ומחייב. הסעיפים לא פורסמו רשמית, לוחות הזמנים אינם ברורים והדבר היחיד שעולה מהדלפות הצדדים הוא שמדובר בהסדר זמני שאמור לפתוח מסלול למו"מ ולהסכם רחב יותר. ובכל זאת, די בשתי הנחות מרכזיות - פתיחה מחודשת של מצר הורמוז והסרה הדרגתית של המצור מעל איראן - כדי להבין מדוע השווקים עוקבים אחר המהלך בדריכות. אם אכן תירשם הקלה בתנועת הספנות וביצוא האנרגיה מהמפרץ, ההשלכות יורגשו הרבה מעבר למזרח התיכון.
ההשפעה המיידית תהיה בשוק הנפט. הורמוז הוא לא עוד נתיב ימי, אלא אחד מצווארי הבקבוק החשובים ביותר של הכלכלה העולמית בו עוברים כ־20% מצריכת הנפט העולמית ויותר מרבע מהסחר הימי העולמי בנפט. בנוסף, כחמישית מהסחר העולמי בגז טבעי נוזלי עוברת דרך המצר, בעיקר מקטאר.
הגיאוגרפיה הכלכלית של הורמוז ברורה: אסיה היא הלקוחה המרכזית. בשנת 2024, כ־84% מהנפט והקונדנסט שעברו במצר וכ־83% מהגז הטבעי הנוזלי הופנו לשווקים באסיה. סין, הודו, יפן ודרום קוריאה לבדן היו יעד ל־69% מזרימות הנפט והקונדנסט דרך המצר. לכן פתיחה מחודשת של הורמוז אינה רק הקלה לאיראן או למדינות המפרץ, אלא בעיקר בשורה לשווקים האסייתיים, לבתי הזיקוק שם ולמדינות שתלויות ביבוא אנרגיה.
אם המזכר אכן יוביל לפתיחה בפועל של הורמוז, התגובה הראשונית צפויה להיות ירידה בפרמיית הסיכון. כלומר, לא בהכרח נפילה חדה ומיידית במחירי הנפט, אלא הסרה של חלק מהרכיב הביטחוני שנוסף למחיר מאז תחילת המשבר. סוחרי הנפט אינם מתמחרים רק את מספר החביות הזמין היום, אלא את הסיכון שמחר ייעלמו מהשוק עוד כמה מיליוני חביות ביום. הסכם שמקטין את הסבירות לתרחיש כזה יכול להוריד מחירים עוד לפני שחבית אחת נוספת יוצאת מהמפרץ.
אבל פתיחת מצר אינה חזרה לשגרה. ענף האנרגיה אינו עובד בקצב של הודעות מדיניות. חברות ספנות צריכות לוודא שהמעבר בטוח, חברות ביטוח צריכות לעדכן פרמיות, בתי זיקוק צריכים לחתום מחדש על חוזים ומדינות צרכניות צריכות להחליט אם להפסיק למשוך ממלאים. גם אם הורמוז ייפתח מיד, השוק יבחן במשך שבועות אם מדובר בפתיחה יציבה או בצעד טקטי שיכול להתהפך בכל תקיפה בלבנון, בעיראק, בתימן או במפרץ.
עבור איראן, הסרת המצור והקלה בסנקציות הנפט יכולות להיות חמצן כלכלי חשוב. יצוא הנפט האיראני ירד במאי ל־209 אלף חביות ביום בלבד, לעומת 1.34 מיליון חביות ביום באפריל וכמעט 1.9 מיליון חביות ביום במרץ. היצוא במאי היווה את הרמה הנמוכה ביותר זה כשש שנים. לכן גם חזרה חלקית ליצוא נפט מסודר יכולה לשנות את מצבה הפיננסי של טהרן.
הכנסות נפט אינן רק סעיף תקציבי. הן הבסיס ליכולת המדינה לייצב את שער החליפין, לממן יבוא חיוני, לסבסד מזון ודלק ולשלם למנגנונים שעליהם נשען המשטר. במילים אחרות, הנפט הוא גם מנגנון פוליטי. הוא מאפשר למשטר לקנות זמן, להרגיע שווקים, לשלם חובות פנימיים ולתחזק מוקדי תמיכה. לכן מבחינת טהרן, פתיחת הורמוז ושחרור חלקי של יצוא הנפט חשובים לא פחות מהמסר המדיני של ההסכם.
גם שאלת הכספים המוקפאים קריטית. לפי דיווחים שעדיין לא אושרו במסמך רשמי, הטיוטה כוללת אפשרות לשחרור של עד 25 מיליארד דולר מכספים איראניים מוקפאים. אבל כאן ההבדל בין כותרת למציאות עצום. אם איראן תקבל גישה חופשית למיליארדי דולרים, אפילו בשלבים, הדבר עשוי להרגיע את שוק המט״ח המקומי, לחזק זמנית את הריאל ולהפחית לחץ אינפלציוני דרך יבוא זול יותר. אם הכסף ישוחרר רק במנגנונים מפוקחים - אשראי, יבוא הומניטרי או השקעות מוגדרות - האפקט יהיה חיובי אך מוגבל.
גם בתרחיש החיובי, ההסכם לא יתקן את תחלואי המשק האיראני. קרן המטבע צופה לאיראן ב־2026 התכווצות של 6.1% בתוצר ואינפלציה של 70%. המשק סובל מתשתיות שחוקות, מחסור בגז וחשמל, משבר מים, בנקאות מבודדת, השקעות פרטיות חלשות, ניהול כושל ושחיתות. מלחמה ומצור החריפו את הבעיות הללו, אבל לא יצרו אותן. לכן ההסכם יכול לתת למשטר אוויר תקציבי ופיננסי, אך לא להחזיר צמיחה יציבה בלי יציבות ביטחונית, גישה בנקאית והפחתה מתמשכת של סיכון הסנקציות.
עבור מדינות המפרץ, המציאות מורכבת. הן לא בהכרח רצו לראות את המשטר האיראני יוצא מהמערכה כשהוא שורד, שומר על מנופי לחץ אזוריים וממשיך לאיים על נתיבי הסחר והאנרגיה. במשך שנים ראו בו איום אסטרטגי — צבאי, אידיאולוגי וכלכלי. ואולם בשלב הנוכחי הן מבינות שזו המציאות: איראן לא קרסה, הורמוז נותר קלף מרכזי בידיה, וושינגטון מעדיפה הסדר על פני הרחבת המלחמה והאזור כולו זקוק לירידה מהירה ברמת הסיכון. בלית ברירה הן מקבלות את ההסכם, לא מתוך אמון בטהרן, אלא מתוך הכרה בכך שהמשך השיבוש בהורמוז והסלמה אזורית פתוחה מסוכנים עבורן לא פחות.
היום שאחרי ההסדר צפוי להאיץ השקעות בתשתיות עקיפה, אך לא כל חלופה היא באמת חלופה. עבור יצוא נפט וגז, הפתרון אינו כביש או רכבת, אלא צינור ונמל מחוץ למפרץ. סעודיה ואיחוד האמירויות מחזיקות יתרון יחסי: לסעודיה יש את צינור מזרח־מערב המוביל לים האדום, ולאמירויות יש את צינור אבו דאבי־פוג׳יירה, שקיבולתו מוערכת בכ־1.8 מיליון חביות ביום. לעומת זאת, קטאר, כווית, עיראק ובחריין חשופות הרבה יותר להורמוז, בעיקר בתחום האנרגיה.
הנקודה הרגישה ביותר נותרה לבנון. אם ההסכם בין ארה״ב לאיראן כולל התחייבות כלשהי לסיום המלחמה בכל החזיתות, התקיפה הישראלית בדאחיה אינה אירוע צדדי אלא מבחן להסכם. מבחינת איראן, המשך התקיפות בלבנון עלול להיתפס כהפרה של רוח ההבנות. מבחינת ישראל, הפעילות נגד חזבאללה עשויה להיתפס כחלק ממערכה עצמאית שאינה כפופה להסכם אמריקאי־איראני. הפער הזה מסוכן כלכלית משום שהוא משאיר בחיים את פרמיית הסיכון. גם אם הורמוז ייפתח, השוק ימשיך לתמחר אפשרות להסלמה מחודשת.
לכן השורה התחתונה היא לא של סיום המשבר אלא של הפוגה. ההסדר המתגבש יכול להוריד את מחיר הנפט, להפחית עלויות הובלה, להרגיע את שוקי האנרגיה, לתת לאיראן חמצן פיננסי ולשפר את מצב מדינות היבוא הגדולות. אבל הוא אינו מוחק את הסיכון האזורי. כל עוד תנאי הורמוז, היקף שחרור הכספים, מעמד הסנקציות, מנגנון הפיקוח והקשר ללבנון אינם ברורים ומוגמרים, מדובר בהפחתת לחץ ולא בסיום המשבר. לשווקים הגלובליים זה עשוי להספיק כדי לנשום לרווחה בתחילת שבוע המסחר. לכלכלות האזור, זה עדיין לא מספיק כדי לתכנן את העתיד על קרקע יציבה.
