הקברניט
פקקים בשרוול: למה לוקח כל כך הרבה זמן לעלות למטוס?
חברות התעופה משתמשות בשיטה הכי איטית בטבע כדי לסדר את הבורדינג, ויש לכך סיבות; "הקברניט" סוקר את היסטוריית העלייה למטוסים, מציג את הבעיה שיצרו שרוולי הטרמינל והמטוסים עצמם - ומראה מי באמת אשם
שלום, כאן הקברניט; בין אם בקבינה או בקוקפיט, טיסה היא אחת החוויות שאני הכי אוהב בעולם - אבל כמו כל אחד אחר, גם אני לא אוהב את העלייה למטוס ולא פעם הגעתי למושב כשאני רועד מעצבים. אין ישראלי שלא מכיר את זה: תור ארוך ומסורבל בטרמינל, תור בשרוול אל תוך המטוס, והאנשים הכי איטיים תמיד תקועים מולכם במעבר.
בכל טיסה יש כאלה; הם נכנסים פנימה ומיד חוטפים הלם, ומזדחלים במעבר כאילו הרגע התעוררו אחרי לילה אלכוהולי במיוחד. את המושב הם לא מוצאים, אז עושים אחורה פנה ותוקעים את כל התור, או מגיעים ומתחילים להתלבט: להוריד את הג'קט, או להשאיר? אולי עוד שש שעות יהיה לי קר? לשים בתא העליון? ובינתיים כל המטוס עומד ומחכה, וסף העצבים הקולקטיבי מצטבר.
מי שכבר יושב יכול לקלוט את הזעם מתפשט על הפנים של העומדים בתור, אנשים נורמטיביים שעוד רגע יהיו מוכנים לגדוע את המתעכב המתלבט שלפניהם, לו רק תגיש הדיילת גרזן. וזה, עוד מבלי שדיברנו על משחק הכיסאות של מי שצריך לצאת כדי שאחר יוכל להיכנס ולשבת, או נעמד רק רגע כדי להוריד לילד את הטאבלט מהתיק.
השאלה שלי היא לא "למה אנשים עצבניים / מתעכבים כשהם עולים למטוס", אלא איך בכלל נוצר מצב בו מישהו צריך להתעצבן או להתעכב. הרי חברת התעופה יודעת באיזו שעה מגיע המטוס ומתי יהיה מוכן לבורדינג, כמה מושבים יש, כמה אנשים צריכים לעלות, וכמה זמן לוקח למצוא את מושב 32F ולהכניס בתא שמעליו תיק גב.
הפיתרון אמור להיות מתמטי: הזמנים אמנם משתנים ממטוס למטוס ומנתיב לנתיב, משעה לשעה ומשדה לשדה - אבל לחברות יש גישה למידע הזה; הן מנתחות אותו כל הזמן כדי למקסם יעילות. מה הבעיה לקחת זמני ביטחון, ולבנות נוסחה?
בואו נתחיל בקצת היסטוריה - הבורדינג לא תמיד היה כזה מין סיפור מהאגזוז. תעופה אזרחית נהייתה המונית רק אחרי מלחמת העולם השנייה, בזכות המספר העצום של שדות התעופה שהוקמו במהלכה עבור מפציצים ועתה התאימו לטיסות נוסעים.
בנוסף, המלחמה השאירה הרבה מאוד טייסים מובטלים ופנויים להובלה, ומטוסים כמו הדקוטה שמלכתחילה תוכננו להטסה אזרחית. באותם הימים, במטוס הנוסעים הממוצע היו בערך ארבעים מושבים, כך הבורדינג בא בצ'יק: לכו לשם, טפסו במדרגות, שבו. גם החלל הפנימי שעמד לרשות הנוסעים היה מוגבל מאוד: מקום למזוודה מתחת למושב, ומדף קטן וצר מעליו.
הצמיחה במספר השדות והטיסות הובילה גם לירידה במחירים והביקוש זינק לשחקים: חברות תעופה צצו בכל פינה - והיצרנים השיקו מטוסים יותר ויותר גדולים. התחרות בין החברות הובילה להגדלת החלל הפנימי; חברות תעופה התגאו שאצלן יש יותר מקום ולכן החוויה יותר יוקרתית.
כל אלה הובילה להופעת עיכובים בעלייה למטוס - פחות בטרמינל, ויותר בקבינה: אנשים התחילו לסדר את התיקים והשקיות שלהם, בגדים מחממים ועוד; טווחי הטיסה היו קצרים יחסית בסוף שנות הארבעים, ואמריקאי שרצה לטוס מהחוף המזרחי למערבי היה צריך להכין את עצמו לכמה וכמה עצירות ביניים. למשל, DC6 שטס מניו יורק ללוס אנג'לס יעצור בשיקאגו עיר הרוחות, בה לא כדאי להיתפס בלי לבוש מתאים.
אבל העיכובים לא היו מורגשים במיוחד, בעיקר בגלל תרבות התחבורה של אותם הזמנים: אנשים שעלו לטיסה התייחסו לכך כאירוע מכובד וחגיגי - הם התלבשו במיטב הבגדים שלהם, התנהגו באדיבות מירבית והתפדחו לעכב את שאר הנוסעים.
הבלאגן התחיל בסוף שנות החמישים, בזכות שתי המצאות שכבשו את העולם בסערה. הראשונה היתה מטוס הבואינג 707 המהפכני - שגם נשא 50% יותר נוסעים מהמטוסים שקדמו לו, וגם היה סילוני וכך הגיע ליעדו במהירות גדולה בכ-25% ממטוסי המדחף שבשוק.
אחרי הבואינג הופיעו גם ה-DC8 של דגלס וה-VC10 של ויקרס, שהיו אף מהירים יותר. זה אומר שפתאום נוחתים בשדה יותר מטוסים עם יותר אנשים ויוצרים עומס משמעותי, ולתעשייה לקח זמן ליישר קו ולהתאים את תשתיות הקרקע לשינוי הזה.
ההמצאה השנייה היא שרוולי הטרמינל - הג'ט ברידג'; בזכותם יכלו שדות תעופה לאפשר לנוסעים לעלות למטוסים יותר מהר, בלי תלות באוטובוסים וגם כשמזג האוויר קשוח במיוחד. המינוס הוא שכל מטוס קיבל לרוב רק שרוול אחד. בכך, יצרה התעשייה צוואר בקבוק לעצמה.
חברות התעופה ראו את העיכובים, וניסו לפתור אותם דרך חלוקת הנוסעים לקבוצות עלייה. ראשונים יעלו נוסעי המחלקה הראשונה, אנשים עם מוגבלויות, ומי שלוקח איתו תינוקות - ואז כל היתר, מהחזית לעבר אחורי המטוס. פה צצה בעיית הפקקים במעבר: כל נוסע שמתעכב לרגע כדי להוציא משהו מהתיק תוקע את כל התור.
חשבו החברות, והחליטו להפוך את השיטה: אחרי הנוסעים בעלי הקדימות, יעלו היתר לפי סדר הישיבה מהסוף להתחלה - כלומר, מאחורי המטוס לכיוון החזית. זה נשמע כמו אחלה פיתרון: כך התור מתקדם קצת יותר מהר ויש יותר אנשים בתוך הקבינה, הבורדינג אמור לזוז מהר יותר.
אבל כולנו יודעים שאמור זה סוג של דג סיבירי, וחברות התעופה הופתעו לגלות שבשיטה החדשה שלהן, העלייה לוקחת אפילו יותר זמן מעלייה בלי סדר בכלל, בורדינג בשאפל.
12 צפייה בגלריה
שדות תעופה בסוף שנות השישים: מימין שדה באטלנטה ללא שרוולים, משמאל - שדה בלוס אנג'לס
(צילום: Airliners History)
הסיבה היא שהמטוסים המשיכו לגדול, ואיתם גם מספר הנוסעים ומספר הפקקים. החלל הפנימי המשיך לצמוח, אנשים התחילו לקחת מצבורי צעצועים לילדים, להעלות לקבינה מוצרים שבירים, ולריב על המקום הפנוי בתאים העליונים.
במשך עשורים שלמים זה לא השתנה, ולא פעם ניסו מומחי תעופה ושירותי קרקע לייעל את התור.
בתחילת שנות ה-2000 נכנסו לתמונה אקדמאים, וחוקרים ממחלקת הנדסת התעשייה של אוניברסיטת אריזונה שלפו פיתרון - חלוקה של קבוצות הבורדינג לא לפי מושב, אלא לפי מיקום: הושבת הנוסעים מן החוץ פנימה - קודם מי שליד החלון, אחר כך מי שלידו, ואז יושבי המעבר; באנגלית זה יוצא Window, Middle, Eisle או בראשי תיבות, ווילמה.
הרעיון היה נכון, כי חלק מהפקק כאילו נפתר מראש. מה הבעיה? שבצורה הזאת, משפחות עם ילדים לא יוכלו לעלות ביחד, וכך גם זוגות. בעצם, הבעיה היחידה שווילמה פתרה היתה המצב בו נוסע אחד צריך לקום כדי שבעל המושב שלידו יוכל להיכנס ולשבת.
ב-2008 קם האסטרופיזיקאי ג'ייסון סטפן ובנה אלגוריתם שפותר מתמטית את בעיית הבורדינג: קבוצות העלייה מחולקות לצד ימין של הקבינה וצד שמאל, ואנשים עולים כמו בשיטת ווילמה, אבל שתי וערב: קודם מי שליד החלון בצד אחד, אחריהם מי שליד החלון בצד שני, אחריהם מי שבמושב האמצע בצד הראשון וכן הלאה. וכדי לצמצם פקקים במעבר, יש רווח שורה בין כל קבוצה - כך שאם אני יושב ב-32F, כשאני מגיע אליה אין בעבר בכלל נוסעים שאמורים לשבת בשורה 31 או 33.
בעוד מומחים אחרים מחאו כפיים לסטפן, בחנו חברות התעופה את העיקרון הזה בשטח וגילו שגם במקרה הזה משפחות לא יכולות לעלות יחד, ושהשיטה מצריכה הרבה התעסקות בטרמינל מצד דיילות הקרקע. ועל המטוס, כל דיילת הופכת לחצי שוטר תנועה וחצי כלב רועים. ואפילו אם הכל עובד כמו תזמורת, שיטת סטפן חוסכת רק כמה דקות מהתהליך.
מה שמביא אותי לימינו אנו: רוב חברות התעופה עדיין ממלאות את המטוסים מהקצה אל החזית, כאילו אנחנו בשנות החמישים - למרות שכולם יודעים שזו השיטה הכי איטית בטבע. וזה מוזר, כן? טבעי לחשוב שהחברות יעשו כל מה שביכולתן כדי למלא את הקבינה ולהעיף את המטוס ליעדו כמה שיותר מהר; הרי כל דקה בשדה עולה להן כסף ומטוס שיטוס יותר, יכניס יותר.
אז הנה בא הטוויסט: חברות התעופה דווקא נהנות מהסחבת של הבורדינג. יודעים למה? כי זה דבר שיש מי שישלם כדי לדלג עליו. הרי נוסעי המחלקה הראשונה והביזנס עולים ראשונים, אבל אחריהם יש עוד נוסעי פרימיום: חברי מועדון לקוחות שצברו נקודות ושמחים לממש אותן, וכאלה ששילמו על קדימות. לחברת התעופה לא מפריע שתתייבשו בתור או תריבו קצת על המקום בתאים: הן עושות כסף מהבעייה הזאת.
אז מה למדנו? שהנטיות הטבעיות של הנוסעים אמנם גורמות לעיכובים בבורדינג, אך יש מי שיכול לייעל את התהליך - ובוחר שלא לעשות זאת מטעמי רווח. לסיום, אזכיר שכולנו בני אדם ואין אחד שלא תקע פעם את התור - גם אתם, גם אני - ושזכותנו לעשות מה שצריך כדי שיהיה לנו קצת יותר נוח ונעים בדרך. אז בחיאת, היו סובלניים ונסו להבין את יוצרי הפקקים - ואל תיכנסו איתם לוויכוחים ותגרות, כדי שכולנו נגיע ביחד, נטוס וננחת בשלום. טיסה נעימה!
