מתעשרי ה־AI בקוריאה הזניקו את הצריכה והבורסה, אבל החגיגה מסתירה משבר רחב
הראלי החד שנרשם בבורסת סיאול מתחילת השנה בהובלת ענקיות השבבים הגיע גם לרשתות הכלבו, שמניותיהן טיפסו בחדות. אלא שלצד חגיגת הקניות אורבת פצצה מתקתקת: שיעור העוני בקרב בני 65 ומעלה במדינה הוא הגבוה ב־OECD
בזמן שחלק גדול מהעולם תוהה עדיין אם בועת ה־AI תמשיך להתנפח או תתפוצץ, בדרום קוריאה כבר אפשר לראות כיצד היא מחלחלת לכלכלה הריאלית.
הראלי החד שנרשם בבורסה המקומית בשנה החולפת, בהובלת יצרניות השבבים ובראשן Samsung Electronics ו־SK Hynix, לא הסתיים רק ברווחי הון למשקיעים. הוא הגיע גם לקופות של חנויות הכלבו. מניות רשתות הקמעונאות הפכו לכוכבות החדשות של בורסת סיאול, עם זינוקים חדים, הרבה מעבר לעליית המדד הכללי.
גם הדו"חות הכספיים של הרשתות הקמעונאיות משקפים את החגיגה, כאשר הרווח התפעולי של בתי הכלבו זינק בשיעורים של 31%־47% ומכירות מוצרי היוקרה ברשתות הללו טיפסו בכ־30% בתוך שנה אחת בלבד.
השגשוג של בתי הכלבו מגיע בזכות הבונוסים שנהנים מהם עובדי ענקיות השבבים בעקבות רווחי השיא של החברות והעלייה במניות ה־AI שממנה נהנו המשקיעים. התוצאה - "אפקט העושר" - איננה מפתיעה. הציבור הגדיל צריכה משום שהוא מרגיש עשיר יותר בעקבות העלייה בערך הנכסים שבבעלותו, בין אם מניות, דיור או קרנות פנסיה - גם אם ההכנסה השוטפת שלו לא השתנתה.
אלא שאפקט העושר איננו ההסבר היחיד. בשנה האחרונה חוותה דרום קוריאה גם זעזוע חיצוני חיובי: חזרתה של התיירות האסיאתית, בעיקר מסין. המתיחות הפוליטית בין בייג'ינג לטוקיו, לצד היחלשות הוון הקוריאני בכ־13% בתוך שנה, הפכו את סיאול ליעד קניות אטרקטיבי במיוחד עבור צרכנים סינים. עבורם, מוצרי יוקרה, קוסמטיקה, אופנה ואלקטרוניקה קוריאניים הפכו זולים משמעותית במונחי יואן. התוצאה היתה הזרמת ביקושים מבחוץ דווקא לענפים שנהנים ממילא מאפקט העושר המקומי — שילוב נדיר של ביקוש פנימי וחיצוני שמסביר מדוע מניות הקמעונאות זינקו הרבה מעבר לשוק כולו.
בה בעת, מי שמסתכל רק על חלונות הראווה של סיאול עלול להסיק שמדובר באחת הכלכלות המשגשגות בעולם. אבל זו רק מחצית מהסיפור. חגיגת הקניות מסתירה משבר מקומי רחב היקף, כאשר באותה מדינה בדיוק, כמעט ארבעה מכל עשרה בני 65 ומעלה חיים בעוני יחסי - שיעור העוני הגבוה ביותר בקרב קשישים במדינות ה־OECD. עד כמה שזה נשמע מפתיע, הקשישים הדרום־קוריאנים הם העניים ביותר במערב, כאשר הכנסותיהם של 40% נמוכות ממחצית החציון. מדובר לא רק בנתון מטריד, כי אם בפצצה חברתית ומאקרו־כלכלית מתקתקת. דרום קוריאה היא גם אחת המדינות המזדקנות בקצב המהיר בעולם. בני 65 ומעלה כבר מהווים 20% מהאוכלוסיה, כאשר לפי התחזיות, עד 2042 יגיע שיעורם ליותר מ־40%. המשמעות: דווקא הקבוצה החברתית הענייה ביותר היא גם זו שתהפוך לגדולה ביותר.
אפקט העושר, מעצם טבעו, איננו מתחלק באופן שווה ומיטיב בעיקר עם מי שכבר מחזיקים בנכסים פיננסיים או עובדים בענפים שנהנים מהצמיחה. זו איננה תופעה ייחודית לדרום קוריאה, וגם הישראלים מכירים אותה היטב. הדמיון בין שתי המדינות אינו מקרי. שתיהן כלכלות קטנות ופתוחות הנשענות במידה רבה על תעשיות עתירות ידע, יצוא טכנולוגי ושוק הון מפותח. בשתיהן קיים איום קיומי ממשי מעבר לגבול, ובשתיהן, העלייה בערך הנכסים הפיננסיים מייצרת תחושת עושר אצל חלק מהאוכלוסיה, בעוד שאחרים כמעט ואינם נהנים ממנה.
פערים דומים גם בישראל
גם בישראל אפשר לראות כיצד פריחת ההייטק והבורסה מתרגמת לביקושים חזקים בשכבות מסוימות, בעוד שמשקי בית אחרים ממשיכים להתמודד עם יוקר מחיה גבוה ועם שחיקה בכוח הקנייה.
כלכלות מבוססות ידע מייצרות לעיתים קרובות עושר עצום, אך גם נוטות לרכזו באוכלוסיות מסוימות המחוברות לשוקי ההון ולענפי הטכנולוגיה, שנהנים באופן לא פרופורציונלי מהצמיחה, בעוד קבוצות אחרות נשארות מאחור. כמו בישראל, גם בדרום קוריאה התהליך הזה מתרחש במקביל לשינוי דמוגרפי קיצוני.
בעולם שבו יותר ויותר מדינות מתבססות על הייטק, חדשנות ונכסים בלתי מוחשיים, נתוני הצמיחה או הבורסה כבר אינם מספרים את כל הסיפור. הם יכולים להעיד על הצלחתם של חלקים מסוימים במשק, ובו בזמן להסתיר חולשה עמוקה במקומות אחרים. דרום קוריאה איננה רק סיפור הצלחה כלכלי. היא גם תזכורת לכך, שצמיחה לא מבטיחה בהכרח שגשוג משותף. לעיתים, היא דווקא מדגישה, יותר מכל, עד כמה השגשוג מתחלק באופן לא שוויוני.
