פרשנות
המתנות של אנבידיה מעוותות את נתוני המשק
בזכות אנבידיה היצוא גדל, התמ"ג גדל, מס החברות גדל, והגירעון קטן. השאלה היא האם הנתונים הללו עדיין מתארים את מצבו האמיתי של המשק הישראלי
איך ייתכן שהמשק הישראלי נמצא כבר כמעט שלוש שנים במלחמה, עסקים רבים עדיין מתקשים לחזור לפעילות מלאה, הצריכה הפרטית מתאוששת באיטיות, רק כעשירית מהמועסקים עובדים בהייטק — ובכל זאת הצמיחה מפתיעה כלפי מעלה, הכנסות המדינה ממסים שוב ושוב עוקפות את התחזיות, והגירעון יורד מהר מהצפוי ובאופן רצוף כבר שמונה חודשים?
ייתכן שהתשובה היא חברה אחת: אנבידיה, החברה הגדולה בעולם, שמנהלת פעילות ערה בישראל. בשבוע שעבר פרסם הכלכלן הראשי של מיטב, אלכס זבז'ינסקי, סקירה חריגה שבה קבע כי נתוני הצמיחה של ישראל "פחות מייצגים את מצב המשק", משום שהם מושפעים באופן משמעותי מפעילות של חברה אחת (או מספר מצומצם מאוד של חברות). שלשום היה זה הכלכלן הראשי של לידר, יונתן כץ, שפתח את הסקירה השבועית שלו עם מסקנה דומה. לדבריו, פעילות מלאנוקס, חברה־בת ישראלית של אנבידיה, מסבירה חלק גדול מהפתעת גביית המסים, מפעילה לחץ לייסוף השקל ואף מאפשרת לממשלה לגייס פחות חוב מכפי שתוכנן. כאשר שניים מהמאקרו־כלכלנים הבולטים מצביעים בתוך שבוע על אותה תופעה — כבר לא מדובר באנקדוטה, אלא בנקודת מבט מאקרו־כלכלית שראויה לתשומת לב.
1. המספרים אכן יוצאי דופן: לפי כץ, יצוא הסחורות שאינו עובר בגבולות ישראל — פעילות המזוהה בעיקר עם מלאנוקס — הגיע לכמעט 10 מיליארד דולר בשנת 2025, וברבעון הראשון של 2026 כבר התקרב לקצב שנתי של כ־20 מיליארד דולר. הוא אף מעריך כי הפעילות הזו לבדה תרמה לפחות 1.5 מיליארד דולר להכנסות המדינה ממסים וסייעה לעדכון כלפי מעלה של תחזית ההכנסות בכ־7 מיליארד שקל. גם זבז'ינסקי מציג מספרים דרמטיים: בחישוביו, אלמלא אותה פעילות חריגה, הצמיחה של ישראל בשנת 2025 הייתה מסתכמת ב־1.6% בלבד במקום 2.9%, וברבעון הראשון של 2026 התכווצות המשק הייתה מגיעה ל־10.5% במקום 3.8%. במילים אחרות, חלק גדול מן הביצועים המרשימים של המשק בשנה האחרונה נובע מפעילות גלובלית של חברה אחת, או לכל היותר מספר חברות שניתן לספור על כף יד אחת.
אנבידיה אינה מייצרת את השבבים שלה בישראל. הייצור מתבצע מחוץ לישראל. אולם מרכזי הפיתוח, ההנהלה והקניין הרוחני של מלאנוקס רשומים כאן, ולכן הערך המוסף של הפעילות נרשם כיצוא ישראלי, גם אם הסחורות עצמן כלל אינן עוברות בגבולות המדינה. מכאן מתחילה שרשרת כלכלית שלמה: היצוא גדל, התמ"ג גדל, רווחי החברה גדלים, המדינה גובה יותר מס חברות, הגירעון קטן, הצורך בגיוס חוב פוחת, והלחץ להתחזקות השקל גובר. חשוב להבהיר: זו אינה מניפולציה סטטיסטית. זו המדידה הנכונה לפי כללי החשבונאות הלאומית של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), וכך פועלות כלל המדינות בעולם. אבל היא מעלה שאלה אחרת: האם הנתונים הללו עדיין מתארים את מצבו האמיתי של המשק הישראלי?
2. השאלה המאקרו־כלכלית החשובה בסופו של דבר היא אחת: מה הבעיה עם זה? ובכן, התשובה פשוטה, והספרות הכלכלית מספקת לה מענה ברור – אך לא נעים. הבעיה הראשונה היא שהדינמיקה הזו יוצרת "אשליית מאקרו". כאשר הממשלה רואה צמיחה גבוהה, הכנסות ממסים המפתיעות לטובה וגירעון שיורד מהר מהצפוי, קל להסיק שהמשק כולו נמצא במצב "מצוין", כפי שנוהג להסביר, ולהשוויץ, שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. אבל ייתכן שבפועל רוב ענפי המשק מתאוששים בקצב איטי בהרבה. אחרי הכול, רק כ־10% מהמועסקים עובדים בהייטק, וחלק קטן עוד יותר מועסק באנבידיה או נהנה ישירות מהצלחתה. אם חברה אחת דוחפת את ממוצע המשק כלפי מעלה, הממוצע עלול להסתיר את מצבו של הרוב.
הסכנה השנייה היא סיכון פיסקלי. הכנסות המדינה ממסים קפצו באופן חד, והן גם מסבירות חלק גדול מהירידה בגירעון. אבל אם חלק מהזינוק הזה קשור למחזור עסקי יוצא דופן של ענף הבינה המלאכותית או של חברה אחת, אסור להניח שהוא יימשך לנצח. אם הממשלה תתרגם הכנסות חריגות להוצאות קבועות, היא עלולה לגלות בתוך כמה שנים שההכנסות נעלמו — אך ההתחייבויות נשארו. וזו לא השערה: זה בדיוק מה שקרה בשבוע שעבר, כאשר סמוטריץ' התגאה בכך שהוריד את הגירעון, למרות שהוא ממשיך להגדיל את ההוצאות ואת החוב, בעוד שהגירעון עומד על יותר מ־5% כבר שלוש שנים ברציפות.
3. הסכנה השלישית היא ריכוזיות מאקרו־כלכלית. ההיסטוריה הכלכלית מכירה היטב מצבים כאלה. פינלנד נהנתה במשך שנים מהצלחתה האדירה של נוקיה. בשיאה הייתה החברה אחראית לחלק משמעותי מהיצוא, מהצמיחה ומהשקעות המחקר והפיתוח במדינה. כאשר נוקיה קרסה בתחילת העשור הקודם, גם הכלכלה הפינית נכנסה לתקופה ארוכה של חולשה. בדרום קוריאה סמסונג עדיין מהווה נתח עצום מהיצוא, והממשלה פועלת כבר שנים להפחית את התלות בה. גם בטייוואן, סביב TSMC, מתקיים דיון דומה. בכל המקרים הללו ההצלחה של חברת ענק היא נכס אדיר, אבל גם מקור לסיכון.
הסכנה הרביעית היא אשליית המדידה. כאשר חברה אחת גדולה כל כך, הממוצעים מפסיקים להיות מייצגים. זו בדיוק התופעה שנצפתה בשוק המניות האמריקאי בשנתיים האחרונות. מדדי המניות שברו שיאים בעיקר בזכות "שבע המופלאות", בעוד שחלק ניכר מהחברות האחרות הציגו ביצועים מתונים בהרבה. גם בישראל ייתכן שנתוני המאקרו מציירים תמונה טובה יותר מזו שחווים עסקים קטנים, תעשיינים, קמעונאים או נותני שירותים. ויש היבט נוסף: ככל שמשק נעשה תלוי יותר במספר מצומצם של חברות גלובליות, כך הוא הופך חשוף יותר לגורמים שאין לו שליטה עליהם: החלטות של הנהלת החברה שמתקבלות הרחק מישראל, שינויי מיסוי בינלאומיים, מלחמות סחר, שינויים טכנולוגיים או פשוט האטה במחזור העולמי של הבינה המלאכותית. כל אירוע כזה עלול להשפיע לא רק על מניית אנבידיה, אלא גם על נתוני הצמיחה, גביית המסים והגירעון של מדינת ישראל.
וזו אינה ביקורת על אנבידיה. להפך, ישראל זקוקה לעוד חברות כמו אנבידיה, לא לפחות. הצלחתה היא הישג אדיר של ההייטק הישראלי ושל הכלכלה הישראלית. הבעיה מתחילה כאשר חברה אחת הופכת למשמעותית כל כך, עד שהיא משנה את הדרך שבה אנחנו מפרשים את נתוני המאקרו של המדינה. וזו אולי המסקנה החשובה ביותר העולה מהתופעה החדשה הזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסקירות שפורסמו בהפרש של שבוע. השאלה כבר אינה עד כמה אנבידיה מצליחה. זה ברור לכולם. השאלה היא האם המספרים שאנחנו רואים עדיין מספרים את סיפורה של הכלכלה הישראלית כולה, או שהם מתחילים לספר בעיקר את סיפורה של חברה אחת יוצאת דופן.
