Re:Israel
מחידלון רעיוני וריקבון מוסדי לאתוס ישראלי חדש
יהונתן אדירי, יזם, מייסד Healthy.io ושותף־מייסד בתנועת "עלינו", התארח בפודקאסט Re:Israel של אוניברסיטת רייכמן וכלכליסט, וטען כי ישראל מצויה ב"חידלון רעיוני גמור": לא משבר של מגזר כזה או אחר, אלא חוסר התאמה עמוק בין הרעיון הפוליטי שעליו נשענת המדינה לבין המציאות החדשה. הפתרון שלו: דור של "נכדים מייסדים" שייקח אחריות על "הרגע המכונן השלישי" של ישראל, יכייל מחדש את מוסדות המדינה ויבנה אתוס חדש של "דמוקרטיה עברית גאה"
יהונתן אדירי, מייסד Healthy.io ושותף־מייסד בתנועת "עלינו", התארח בפודקאסט Re:Israel של אוניברסיטת רייכמן וכלכליסט. בשיחה עם ד"ר יוסי מערבי, דיקן בית ספר אדלסון ליזמות, והסטודנט איתי ברון, הציג אדירי אבחון חריף אך אופטימי של המשבר הישראלי.
המשבר: ישראל חיה על אדים של רעיון שפג תוקפו
אדירי פותח דווקא באופטימיות. לדבריו, למרות המלחמה, המחאה, הקיטוב, המילואים והמשבר הפוליטי, ישראל מפגינה חיוניות יוצאת דופן. "הטנא הפוליטי, הטנא הכלכלי, היצירתי, היזמי הישראלי הוא לדעתי בשיאו", הוא אומר. "אני חושב שאנחנו ב "עלינו", ראובן טאוב ואני מייסדי הארגון, מאמינים שזה הרגע המכונן השלישי של ישראל".
הרגע המכונן הראשון, לדבריו, התרחש ב־1947–1948, כשדוד בן־גוריון הבין שהרעיונות ששימשו את היישוב כדי להיאבק במנדט הבריטי כבר אינם מספיקים להקמת מדינה ריבונית. בן־גוריון כייל מחדש את התפיסה: ממאבק בבריטים למלחמת קיום, ממשימת תנועה ציונית לריבונות יהודית, ומהתנהלות מקומית ל"משחק האומות" בזירה הבינלאומית.
הרגע המכונן השני התרחש ב־1985. בעיני אדירי, תוכנית הייצוב של פרס ושמיר לא הייתה רק תוכנית כלכלית, אלא "הגדרה מחדש של המנח הגיאופוליטי הישראלי", "הגדרה מחדש גמורה של נוסחת האמון", ו"הגדרה מחדש של מה האתוס ולאן הולכים מכאן". ישראל עברה מכלכלה ממשלתית, אינפלציה של מאות אחוזים ותלות במודל ישן - לכלכלה פתוחה יותר, צומחת יותר ומחוברת יותר לארה"ב ולגלובליזציה.
אבל המודל הזה, לטענתו, מיצה את עצמו. "אנחנו על אדים של משהו שנולד ב־85'", הוא אומר. במשך עשרות שנים ישראל פעלה לפי חוזה פשוט יחסית: הכלכלה תצמח, ההייטק ימשוך את המשק קדימה, ומדינת הרווחה תממן במקביל קבוצות ואוטונומיות שונות בלי לדרוש מהן מספיק אחריות משותפת. זה עבד זמן רב - אבל כבר לא.
המלכודת: להפוך בעיה מוסדית למלחמה בין מגזרים
הבעיה שאדירי מזהה היא זו: ישראל לא סובלת ממחסור בכישרון, בעוצמה אזרחית, ביזמות או ביכולת ביצוע. היא סובלת מ"חידלון רעיוני גמור" - מצב שבו הרעיונות, המוסדות והחוזה החברתי שעליהם נשענת המדינה כבר אינם מתאימים למציאות שבה היא פועלת. "זה מיס-מץ', חוסר הלימה גמור בין הרעיון הפוליטי לבין המציאות שיש לנו בישראל", הוא מסביר.
אחת הטענות המרכזיות של אדירי היא שהפוליטיקה הישראלית ממסגרת את המשבר בצורה שגויה. כל מחנה בוחר לעצמו מגזר שהוא "הבעיה": השמאל־מרכז מצביע על המתיישבים ביהודה ושומרון; המרכז הליברלי מצביע על החרדים; הימין מצביע על החברה הערבית, הפשיעה והמשילות. לדבריו, כל אחת מהבעיות האלה אמיתית - אבל אף אחת מהן אינה המחולל.
"הסיפור שמספרים לנו, שזה אנשים - וזה ביבי ככה ובן גביר ככה - יכול להיות שזה סיפור, אבל זה קצף על פני המים. המחולל האמיתי נמצא למטה", הוא אומר. במקום להסתכל על מגזרים, אדירי מבקש להסתכל על המוסדות שאפשרו לבעיות האלה להתפתח: מערכת חינוך ריכוזית ולא אפקטיבית, מערכת משפט ואכיפה איטית מדי, תשתיות שאינן עומדות בקצב, מנגנוני רווחה שמייצרים תמריצים שגויים, ומדינה שמתקשה לבצע.
"הבעיה העמוקה זה שהמוסדות שאפשרו את התופעות האלו - הם הריקבון", הוא אומר. לקראת סוף השיחה הוא אף מחדד: "אל תאמינו לזה, אל תקבלו את זה. הבעיה במוסדות, הבעיה בריקבון מוסדי מאוד מאוד עמוק, ובחוסר כיול כמעט מוחלט של נוסחת האמונה הישראלית עם המציאות שאנחנו נמצאים בה".
החינוך והמשילות כדוגמאות לריקבון מוסדי
אדירי מביא כדוגמה את מערכת החינוך. לדבריו, תקציב החינוך בישראל עומד על כמעט 100 מיליארד שקל - "אחד מכל שישה שקלים בישראל" - אך הביצועים של תלמידי ישראל אינם משקפים את ההשקעה העצומה. לכן, בעיניו, מאבק פוליטי שמתמקד רק בלימודי ליבה בחברה החרדית מחמיץ את התמונה הרחבה.
הפתרון שהוא מציע מתחיל לא במלחמה מגזרית אלא בשבירת המבנה הריכוזי של המערכת: יותר סמכות למנהלי בתי ספר, יותר גמישות העסקה, יכולת תגמול ופיטוריo, ומעבר ממערכת שמנוהלת מלמעלה למערכת שיודעת להגיב לצרכים בשטח. רק לאחר מכן, הוא טוען, יהיה אפשר לבנות באופן טבעי וחזק יותר מסגרות כמו חינוך ממלכתי־חרדי.
דוגמה נוספת היא הביטחון האישי. גם כאן, אדירי מזהיר מפני פתרונות פרסונליים או סיסמאות על "משילות". לדבריו, כאשר יש בישראל כ־900 שופטים בלבד לעשרה מיליון אזרחים, בזמן שהממוצע במדינות ה-OECD היה מחייב מספר גבוה בהרבה; כאשר ודאות הענישה נמוכה; כאשר הליך פלילי ממוצע נמשך חודשים ארוכים; וכאשר כ־90% מההרשעות מסתיימות בהסדרי טיעון - אי אפשר לפתור את הבעיה רק באמצעות שר כזה או אחר. "אין לנו מקום בכלא", הוא אומר. "אנחנו אשכרה משחררים עשרות אנשים מהכלא לפני שנגמר להם העונש, כי נגמר המקום".
במילים אחרות, מבחינתו, הדיון האמיתי אינו מי צועק חזק יותר על משילות - אלא מי מוכן לבנות מחדש את תשתיות האכיפה, המשפט, הכליאה והביטחון האישי.
הפתרון: "דמוקרטיה עברית גאה" ונוסחת אמון חדשה
הפתרון, מבחינתו, חד לא פחות: להפסיק להיות "קליינטים של המדינה" ולהתחיל לפעול כ"נכדים מייסדים". כלומר, דור שאינו מסתפק בתלונות, בקמפיינים או בהאשמת מגזרים, אלא לוקח אחריות על כיול מחדש של ישראל: בניית אתוס חדש, שיקום מוסדות המדינה, התאמת הכלכלה לעידן הטכנולוגי, ותרגום רעיון פוליטי חדש לכוח ציבורי וביצועי. הפתרון של אדירי ותנועת "עלינו" אינו תוכנית נקודתית, אלא ניסיון לבנות קטגוריה רעיונית חדשה. הוא קורא לזה "הרגע המכונן השלישי" של ישראל - רגע שבו המדינה נדרשת שוב לחזור לליבה, להגדיר מחדש מה מחבר בין אזרחיה, ומה היא דורשת מהם בתמורה לחברות במערכת הישראלית.
האתוס הישן של "יהודית ודמוקרטית", לדבריו, כבר אינו מצליח לשמש דבק משותף. "האתוס של יהודי ודמוקרטי הוא אתוס שבור, אי אפשר, כי כל צד מושך אליו", הוא אומר. במקומו הוא מציע את המושג "דמוקרטיה עברית גאה": דמוקרטיה שיש לה זהות, שפה, ריבונות וביטחון עצמי; כזו שאינה מתביישת לדרוש אחריות אזרחית משותפת, אך גם אינה מוותרת על חירות, שוויון ומוסדות חזקים.
כדוגמה בינלאומית לחשיבה פוליטית אמיצה הוא מזכיר את דנמרק, שהחליטה להתמודד עם תופעת הגטאות העירוניים לא באמצעות הכחשה אלא באמצעות דרישות ברורות מאזרחים ומקהילות. "מדינת רווחה זה לא רק טרנזקציה שאתה מקבל ממני רווחה", הוא אומר. "יש דרישות בסיסיות שכל השבטים חייבים לעמוד בהן". מבחינתו, הלקח מדנמרק אינו בהכרח העתקת המודל, אלא האומץ להודות שמדינת רווחה אינה יכולה להתקיים בלי חוזה של אחריות הדדית.
"כיפת סיליקון": ריבונות בעידן הטכנולוגי
מרכיב נוסף בתזה של אדירי הוא המנח הטכנולוגי של ישראל. בעידן שבו כוח גיאופוליטי אינו נובע רק מצבאות, שטח ומשאבי טבע, אלא גם מתלות טכנולוגית, מדינות קטנות יכולות להפוך לשחקניות קריטיות אם העולם זקוק להן.
אדירי משתמש בטייוואן כדוגמה: מדינה קטנה יחסית, אבל כזו שהעולם תלוי בתעשיית השבבים שלה. "מי שמצליח להגיע לרמה של תלות, אינדיספנסיביליטי של העולם במדינה, יש לו דיבידנד גיאופוליטי ענק", הוא אומר. בעיניו, ישראל יכולה וצריכה לייצר לעצמה "כיפת סיליקון" משלה - לא רק באמצעות סייבר, אלא גם בתחומים כמו בינה מלאכותית, רובוטיקה, ביולוגיה סינתטית, מדע חומרים וטכנולוגיות ביטחוניות ואזרחיות מתקדמות.
כאן מתחבר האבחון הכלכלי שלו. מהפכת ה־AI מאפשרת, לדבריו, ליזמים בודדים או לצוותים קטנים מאוד להקים חברות ענקיות. "יכולים עשרה עובדים להכניס 200 מיליון דולר", הוא אומר. אבל במקום להתאים את מערכת המס והרגולציה לעולם הזה, ישראל עלולה להבריח את האנשים האלה החוצה. "אם בן אדם יכול עם AI ומאה אייג'נטים להכניס 100 מיליון דולר, מה אנחנו רוצים להגיד לבן אדם הזה? שייסע לעשות את זה בפורטוגל?"
איך הופכים רעיון לשינוי פוליטי?
אדירי מתאר את הדרך לשינוי בארבעה שלבים. השלב הראשון הוא שינוי השיחה הציבורית: להפסיק לדבר רק על סימפטומים, ולהכניס לדיון את הקטגוריה של חידלון רעיוני וריקבון מוסדי. במונחים שלו, צריך להזיז את "חלון אוברטון" - כלומר את גבולות מה שנחשב רעיון לגיטימי, אפשרי ובר־ביצוע בשיח הציבורי והפוליטי. "קודם כל תכניס את הקטגוריה", הוא אומר. "קודם כל תספר את זה. תספר את זה ב־15 שניות בטיקטוק, בשתי דקות באינסטגרם, בספר, בווידאו, בהרצאות, בתקשורת — ותראה לאט לאט לציבור ששם הבעיה".
השלב השני הוא תרגום הרעיון לכוח ציבורי ופוליטי. אחרי שהציבור מתחיל להבין שהבעיה אינה רק אדם, מפלגה או מגזר, אלא כשל עומק של רעיון ומוסדות, צריך להפוך את התזה הזו לכוח מאורגן. זה יכול לקרות דרך פוליטיקאים קיימים שיאמצו את הרעיון, או דרך הקמת כוח פוליטי חדש. אבל בכל מקרה, מדגיש אדירי, הפוליטיקה אינה מטרה בפני עצמה אלא כלי: "הפוליטיקה בשבילך היא אינסטרומנט לשינוי ולא משימה בפני עצמה".
השלב השלישי הוא תרגום הכוח הפוליטי לכוח ביצועי: היכולת להיכנס לממשלה, לקחת אחריות על מערכות אמיתיות, ולהוביל רפורמות מוסדיות קשות. כאן אדירי חוזר לנקודה המרכזית שלו: הידע המקצועי כבר קיים. מכוני מחקר, מומחים ואנשי מקצוע יודעים להציע פתרונות בתחומי החינוך, המשפט, התחבורה, הביטחון האישי, הרווחה והמיסוי. הבעיה אינה מחסור ב"מרשמים לתרופה", אלא היעדר תזה פוליטית שמוכנה לשלם את מחיר הביצוע. "הבעיה בישראל זה לא שאין מרשמים לתרופה", הוא אומר. "מרשמים די ברורים. אין היום נכונות ותזה פוליטית שאומרת: הנה הביטר פיל, הנה הגלולה המרה, חברים, צריך לקחת אותה, כי זה רגע מכונן".
השלב הרביעי הוא "לריב את הריב הראשון": לבחור מאבק עומק אחד, קשה וסמלי, ולהוכיח דרכו לציבור שהתזה החדשה אינה רק נאום יפה אלא נכונות אמיתית לשלם מחיר פוליטי. אדירי מביא כדוגמה את נרנדרה מודי בהודו, שלדבריו לאחר שהזיז את חלון אוברטון, בנה כוח פוליטי והפך למפלגת שלטון, יצא למהלך דרמטי של ביטול שטרות המזומן הגדולים כדי להיאבק בכלכלה השחורה ולכפות רישום אזרחי רחב. במונחים ישראליים, זהו הרגע שבו מנהיגות צריכה לבחור אחד ממוקדי הריקבון המוסדי - חינוך, משפט, ביטחון אישי, תחבורה, רווחה או מיסוי - ולהיכנס בו עד הסוף. לא כקמפיין נגד מגזר, אלא כמהלך שמטפל במחולל.
מניפסט אופטימי: "הכוחות הישראליים אדירים"
למרות האבחון החריף, אדירי מסיים באופטימיות. בעיניו, ישראל נמצאת במצב טוב יותר ממדינות רבות במערב דווקא משום שיש לה אנרגיה דמוגרפית, חברה אזרחית חזקה, יכולת התגייסות, יזמות וחוסן. הוא מזכיר את ההפגנות, המילואים, הסולידריות עם משפחות החטופים, היוזמות האזרחיות והיכולת של ישראלים להמשיך לבנות גם בזמן מלחמה.
"כל בעיה שאני רואה בישראל, כשאני מסתכל עליה בקנה מידה בינלאומי, אני חושב שאנחנו במצב הרבה יותר קל לפתרון מבעיות במקומות דומים בעולם", הוא אומר. "אני מאוד מאוד אופטימי, ואני באמת באמת מאמין ברוח הישראלית".
אבל האופטימיות שלו אינה קריאה להרגעה. להפך. היא קריאה לפעולה. "זאת משימת העל בשנתיים־שלוש הקרובות", הוא מסכם. "זאת משימת הנכדים המייסדים, הנכדות המייסדות: לכייל את התפיסה, לדבר על הדברים הנכונים".
ואולי זהו המשפט שמסכם את כל התזה שלו: "המוסד הוא אף פעם לא אויב, אתה לא רואה אותו. אין לו פאות, אין לו גבעות בחווה, אין לו כפייה. אבל הוא אויב. הריקבון המוסדי והחידלון הרעיוני הוא אויב ממש".
