הקברניט
סאקר 358: הכטב"מ האיראני שטרף את האפאצ'י ומסכן גם מטוסי נוסעים
הוא נראה כמו טיל, מתנהג כמו מוקש, ועושה סיוטים לכוחות ביטחון ברחבי העולם - "הקברניט" מנתח לעומק את הסאקר 358, פיתוח איראני יצירתי שמפיל מסוקי קרב וכטב"מים, ומאיים גם נתיבי תעופה אזרחית. מה אפשר לעשות נגדו?
שלום, כאן הקברניט; סיפורנו מתחיל בחורף 2019 בין הגלים של מפרץ עדן, שהתנפצו על חרטום המשחתת האמריקאית פורסט שרמן. אוניית המלחמה רדפה במלוא הקיטור אחר ספינת דיג תימנית, בעוד קול הצופר שלה מתחרה בשאון הרעמים; במודיעין חשדו שהנרדפת מבריחה נשק איראני חריג לידי החות'ים, נשק חדש ומשנה מציאות.
כשנתפסה הספינה ועלה עליה צוות אמריקאי, גילה מטמון: כטב"מ לא שגרתי שנראה כמו טיל, מתנהג כמו מוקש, והתגלה כאיום הכי גדול על כטב"מים אחרים במזה"ת.
הוא מפיל את הכטב"מים שלנו בלבנון, חיסל עשרות כטב"מים אמריקאים בתימן ואיראן, ובשבוע שעבר יירט אפילו מסוק אפאצ'י מהדגם הכי מתקדם – הפלת בכורה עולמית של מסוק קרב בידי כטב"מ אוטונומי. הנזק הזה מכונה סאקר 358, והיום נבין איך הפך לאהוב על מחבלים ואיזו סכנה עלול להציב יום אחד גם למטוסי נוסעים.
איראן פיתחה אותו כדי לתת למחבלים יכולת אש לטווח של 100 ק"מ בזול ובלי תשתיות כבדות ומסורבלות, עם נשק משוטט ראשון מסוגו שיכול לבצע מארבים באוויר. וכל זה, עם משגר שמאוד קל להסתיר באוכלוסיה אזרחית.
14 צפייה בגלריה
מימין: ספינת המטמון, והאמל"ח שנתפס. משמאל למעלה: חמישה סאקרים מפורקים לחצי
(צילום: CENTCOM)
בואו נכיר אותו לעומק: לסאקר גוף בקוטר 150 מ"מ, בערך כמו אשכולית, ואורכו 2.7 מ'. הוא ממריא עם רקטה ארוכה ודקה, ואז טס על מנוע סילון. לפי הערכות, מדובר בגרסה מהונדסת לאחור של מנוע ה-100TJ הצ'כי או הטיטאן של AMT ההולנדית - מנועים חסכוניים מאוד שמפעילים בין השאר, טילי שיוט.
רוב גופו של הסאקר 358 מכיל דלק, כדי לאפשר את טווח הטיסה הארוך. נתוני המטרה יכולים להגיע גם לפני השיגור, גם כשהכטב"מ בדרך – מלמדת יחידת התקשורת הגדולה שלו - וביכולתו גם למצוא מטרה בעצמו.
הטיסה אל מרחב המטרה מתבצע באמצעות ניווט לווייני, כמו כטב"מי נפץ פשוטים יותר. בחרטום הסאקר יושבת מצלמה תרמית חכמה שקולטת את חתימת החום של כלי הטיס היריב, ובקרת הטיסה תתמרן כך שהמטרה תישאר במרכז הפריים - הנחיה אופטית, שאי אפשר לשבש באמצעים אלקטרוניים.
בקרבת המטרה יופעל מערך חיישנים אופטיים שמחוברים למרעום (שורת העיניות שמקיפה את החזית), והיא תושמד במטען רסס של 10 ק"ג. בעבר סברתי שהמערך הזה משמש גם לגילוי רב כיווני, אך טעיתי; המצלמה שבחזית היא שמוצאת את הטרף.
לפי הערכות, הסאקר מסוגל לתקוף בשלוש דרכים. הראשונה היא תקיפה ישירה: המצלמה החכמה תנעל על המטרה על הקרקע והכטב"מ יצא אליה בטיסה ישירה. זו שיטה שמתאימה לטווח קצר יחסית ומוגבלת בקו הראייה של עינית הסנסור האופטי. השנייה היא תקיפה מעבר לאופק: נתוני המטרה יגיעו לסאקר מסנסור אחר, והוא ישוגר לעברה – מתאר התקפה לטווח ארוך.
אבל השלישית היא זאת שעושה הכי הרבה צרות: התקפת אמבוש, מארב אווירי. במצב הזה, הסאקר ממריא בלי שיש לו מטרה, רק אזור להסתובב בו, ולחכות לאחת שתגיע. מחבלים יכולים לשגר אותו לסייר מעל זירת קרב ולארוב לכטב"מי תצפית, צבא אויב יכול לשלוח אותו לאבטח מחנה גדול או עיר, וברגע שמטרה תיכנס לכוונת – הסאקר יתנפל עליה אוטונומית.
14 צפייה בגלריה
שיטות התקיפה, מלמעלה: התקפה ישירה, התקפה עם עדכון נתוני מטרה בדרך, ופטרול סביב אזור ללא מטרה
(צילום: פרויקט הקברניט CC0)
למה זה מארב? כי לצינור אלומיניום איראני של 2.7 מ' יש חתימת מכ"מ קטנה, ולא תמיד אפשר לגלות את ה-358 בזמן ולחמוק ממנו.
גם אם הסאקר אותר, לא תמיד יהיה נוח לשלוח משהו שיירט אותו או לחכות שייגמר לו הדלק ועדיף יהיה לשנות את תוכנית המבצע, בצורה שתשלח כטב"מים ומסוקים לעקוף את האזור המאוים. רואים? הסאקר הזה עושה בלאגן אפילו אם לא פוגשים בו.
אבל לא זאת הבעיה העיקרית שיוצר הכטב"מ: מערכות הגנה אווירית שמגיעות לטווח 100 ק"מ כמעט תמיד נשענות על שידורים - יש מכ"מ שמוצא את המטרה, מכ"מ שעוקב אחריה ומעביר נתונים לטיל, וסוללת הנ"מ תשדר לטיל נתוני הנחייה כל הדרך עד שהוא נכנס בטמבון של אווירון.
את השידורים האלה אפשר לקלוט: כל עולם ציד הנ"מ נשען על מיפוי מכ"מים ועריפה שלהם בטילים נגד קורנים (למשל ה-HARM האמריקאי) וכטב"מי נפץ ייעודיים (כמו ה-HARPY הישראלי). אבל אצל הסאקר 358 אין מכ"מ או שידורים, ולכן מאוד קשה להבין שהוא בשטח, ושמישהו מתכונן לשגר אחד.
ואם אין מכ"מים גם לא צריך מגברים ומשגרים וגנרטורים עוצמתיים; הסאקר 358 הוא כטב"מ, מערכת עצמאית שיכולה לקבל מטרה על המקום דרך אפליקציה, ולהשתגר עם תשתית אפסית – חיזבאללה יורה אותו ממסילה שאפשר להבריג לכל מיניוואן.
איראן ייעדה מראש את מערכת הנשק הזאת למחבלים ומיליציות שחיות בתוך אוכלוסיה אזרחית, ולכן המשגר הייעודי של הסאקר הוא משאית קלה, שנראית הכי אזרחית ותמימה שאפשר. גם הרפובליקה האיסלאמית עצמה מפעילה שיטות הסתרה של ארגון טרור, ויורה סאקרים מרכב שאם לא ראיתם אותו נפתח ומשחרר כטב"מ, הייתם בטוחים שהוא משאית הובלות.
תיארתי כאן מערכת נשק מאוד מתוחכמת, אבל לפי הערכות – מאוד קל להפעיל אותה, ואחרי קורס קצר יוכל גם המחבל הכי סתום לשגר אחד.
לא פלא שהסאקר 358 כל כך פופולרי אצל החות'ים בתימן, אצל המיליציות השיעיות בעיראק ואצל השכנים שלנו בלבנון. בעזרת הסאקר, איראן נותנת למחבלים יכולת נ"מ מתקדמת ומסוכנת מאוד, גם בלי לקנות להם סוללת טילים שמחירה מתחיל בעשרות מיליוני דולרים, ובלי להקים סביבה מערך טכני מסובך שקשה ויקר להסתיר.
בשטח, לצערנו, זה עובד: תיעודים מלבנון מראים פגיעה במספר קטן של כטב"מי זיק ומחץ ישראלים, ובתימן הסאקר הפיל עשרות כטב"מי ריפר אמריקאים. כשהחל המבצע באיראן, יורטו כלים אמריקאים נוספים – ביניהם האפאצ'י שהזכרתי. מדיניות ההפעלה של צה"ל הצליחה לצמצם אבדות כטב"מים מפגיעת סאקרים שכאלה, אם כי גם כלים שלנו הופלו באיראן.
מטוסי תקיפה מנמיכי טוס כמו ה-A10 חשופים גם הם לאיום הסאקר, אך מטוסי קרב פחות רגישים פה: הם טסים מהר וגבוה מדי עבורו. האיראנים טוענים שביכולתו להגיע ל-28,000 רגל, וכנראה שהמספר האמיתי הוא קצת יותר מכך – אבל לקצה הרום יגיע הסאקר עם הלשון בחוץ, בעוד מטוסי קרב מרגישים בגובה כזה כמו מסי על המגרש ויחמקו ממנו בקלות.
בשנים האחרונות נראה שהסאקר 358 הפך למשפחה: איראן השיקה את דגם 359 שהוא גדול וכבד יותר, בעל מנוע חזק יותר וראש נפץ שאפשר להחליף במצלמה למשימות תצפית.
לפי הערכות, הטווח שלו ארוך יותר ועומד על 150 ק"מ, וביכולתו גם להגיע לרום של 30 אלף רגל במהירות של קרוב ל-1,000 קמ"ש. עוד חידוש בו הוא מצנח מובנה לשימוש חוזר, למקרה בו פספס את המטרה או לא מצא אותה.
בפברואר 2025, לפני מבצעי צה"ל הגדולים באיראן, חשפה הרפובליקה האיסלאמית את הקאאם 118, דגם מאוד קטן בעל טווח שמוערך בפחות מ-30 ק"מ, כנראה שגם הוא בעל יכולת לשוטט ולארוב; תיעוד מאיראן מראה פגיעה של אחד כזה בכטב"מ כוכב ישראלי.
לצערי, המיגרנות שמספקים הסאקר ודומיו הם כרגע רק קצה הקרחון, וגורמי ביטחון בכל מדינות המערב נערכים לקראת תרחישים עוד יותר מסוכנים, ואני אסביר: אחד האיומים המפחידים הוא הברחת טילי כתף ותקיפת מטוסי נוסעים מנמיכים לנחיתה; מחבלים בכל העולם מגרגרים בערגה כשהם מדמיינים מבצע כזה, וטובי השפיונים עובדים קשה כדי לסכל להם את התוכניות.
14 צפייה בגלריה
"איזה חמוד, אפשר ללטף?" "בטח, אבל תן לו להריח אותך קודם". קאאם 118 בתערוכה
(צילום: תיעוד איראני)
טיל הכתף אינו קשה להברחה, אך יש לו מגבלות מובנות - בראשן טווח של ק"מ בודדים; המחבלים יצטרכו מאוד להתקרב לנתיב ההנמכה, מה שמאוד מסבך את המבצע שלהם. אבל אם מחליפים להם את טיל הכתף בסאקר 358, יתכן שיוכלו לאיים על נתיבי תעופה ממרחק ביטחון ולהשפיע על תעבורה אווירית אפילו מעבר להרי החושך, מהמדינה השכנה.
אז איך מתמודדים עם איום כטב"מ הנ"מ בתצורה האיראנית? ראשית, דעו שכבר יש מענה מבצעי; לכל מערכת נשק יש מגבלות ונקודות תורפה, וגם לכטב"מ האיראני הזה יש – אותן לא נזכיר פה מטעמי ביטחון מידע. ישנם תיעודים של חיסולי סאקר 358 על הקרקע, ולפי הערכת מכון עלמא, הצלחנו לא פעם לגלות ולהפיל את הסאקרים בעודם מסתובבים בלבנון ואורבים לכלים שלנו.
שנית, דעו שמומחי מודיעין בכל העולם כבר שמו עין על הסאקר ודומיו, ומנטרים את המיליציות הרלוונטיות. מערכתית, יש דברים שחכם לעשות כשבאים להתמודד עם האיום הזה ורלוונטיים לכל צבא. למשל לשפר את מערכות ההגנה של הכטב"מים ולהיות חדים על סימנים מודיעיניים להפעלת כטב"מי יירוט, להקפיד על תכנון נתיבים כדי לצמצם סכנה למסוקים, וללמוד לעומק כל הפעלה מתועדת של סאקר 358.
לא רק מחבלים מציר ההתנגדות מפעילים כטב"מים אוטונומיים שכאלה: מחתרת ה-PKK הכורדית טענה שהפילה כטב"מים טורקיים בצפון עיראק, אם כי ככל הנראה אינה משתמשת בסאקר 358 אלא בכטב"מ קרקע-קרקע מוסב.
בארה"ב לקחו את העניין צעד אחד קדימה - ופשוט העתיקו את המודל האיראני: חברות כמו ריית'און ואנדוריל פיתחו כטב"מי הגנה אווירית משלהן, שנשענים על ניווט לווייני והנחייה אופטית כמו ההמצאה האיראנית. ההעתקה עובדת בשני הצדדים: הקאאם 118 נראה כמו חיקוי של כטב"מ רודראנר האמריקאי - בצורה, במבנה ובמידות.
נקווה שיגיעו לתפוצה רחבה בהקדם, ויספקו כאבי ראש וצרות לאויב לפחות כמו שעשה המקור האיראני לצבאות המערב. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
