יופי קולנועי או עינוי? שני סרטים על זוגיות שמתעתעים בצופים
"אנקת גבהים" ו"תמות, אהובי" הם שני סרטים מרשימים שעוסקים בזוגיות שהופכת לסיוט, אך הצפייה בהם היא סבל מתמשך למרות משחק מוצלח ולא מעט להט
העיבוד החדש ל“אנקת גבהים”, הרומן הרומנטי הגותי והטרגי של אמילי ברונטה, שיצא בסוף השבוע, שווק כיצירה רומנטית לוולנטיינ’ס דיי, המיועדת לבנות דור ה־Z. זאת בזכות הליהוק של מרגו רובי וג’ייקוב אלורדי ושירי הפופ העכשוויים של צ’רלי XCX בפסקול. זה שיווק חכם, אבל כזה שלא ממש מתאים לאופי הסרט שמתרחש במאה ה־19, והגרסה הנוכחית שלו אפלה, קודרת ואין בה קמצוץ שמחת חיים.
את הסרט ביימה אמרלד פנל, וזהו שיתוף הפעולה השלישי שלה עם רובי. כשפנל ביימה את סרט הביכורים שלה, ״צעירה מבטיחה״, היא זכתה עליו באוסקר לתסריט מקורי, והשיקה איתו שיתוף פעולה מעניין עם רובי, אבל לא כשחקנית אלא כמפיקה. רובי הפיקה לפנל גם את סרטה השני, ״סולטברן״ (שזמין בארץ באמזון פריים), שם התגלה ג׳ייקוב אלורדי ככוכב קולנוע צעיר, עבור אלה שלא ראו אותו לפני כן ב״אופוריה״. ב”אנקת גבהים” רובי גם משחקת את דמותה של קתרין ואלורדי הוא הית׳קליף.
הקולנוע אוהב את הדימוי המרכזי שעומד בבסיס ספרה של ברונטה: קתרין, סובלת מייסורי אהבתה להית'קליף, ושמלתה המתנפנפת על הצוקים סחופי הרוחות של יורקשייר. הפעם הקודמת שהגיע למסכי הקולנוע עיבוד ל"אנקת גבהים" היתה לפני 16 שנה עם הגרסה של אנדריאה ארנולד. פנל וארנולד הלכו על רעיון דומה: לשים דגש על הסבל של הגיבורה. אולי מתוך רצון להחזיר לספר את הקול הנשי המקורי שהיה בו, שמדגיש לא רק את העובדה שסיפור האהבה הנואש בין קתרין והית'קליף נועד לכישלון בשל פערי מעמדות, אלא גם בגלל הבדלי מגדר. "אנקת גבהים" זוכה להצלחה בקרב הקהל כבר 179 שנה כי הוא מייצג את הרומנטיקה במובנה המקורי: כאבי האהבה, ולא ההנאה ממנה. ייאמר לזכותה של פנל (וגם רובי) שהיא מצליחה לייצג יפה ערגה וגעגוע, אבל בסופו של דבר אהבה עבורה היא התעללות.
פנל יצרה עיבוד קולנועי מרשים, שנעזר בצילום היפה של לינוס סאנדגרן ("לה לה לנד"). אם יש משהו מעניין בגרסה שלה לסרט, זו העובדה שהיא הצליחה לקחת את הטקסט של ברונטה ולהפוך אותו לסרט שהוא לחלוטין שלה. "אנקת גבהים" מתחבר היטב לסרטיה הקודמים - "צעירה מבטיחה" ו"סולטברן" - בכך שהוא מציג מציאות חברתית ומעמדית אלימה, נקמנית ומפלצתית, של טורפים ונטרפים, מתעללים וקורבנות. פנל מציגה את האהבה הנואשת של קתרין כמחלה ממארת שאוכלת אותה מבפנים, והיא ממשיכה את הקו האלים וחסר הרחמים של סרטיה הקודמים.
הסרט נפתח עם סאונד בלבד: אנחות, אנקות וחריקות. זה נשמע בהחלט כמו צליליה של סצנת סקס. אבל כשהתמונה מתגלה מתברר שזו סצנה של הוצאה להורג בתלייה, ואלה חרחורי נשימתו האחרונה של המוצא להורג, בסצנה מחרידה בזוועתה. פנל ממשיכה מכאן להשתמש בסאונד כהטעיה, ומה שנשמע הוא לא מה שנדמה לנו, וסקס ומוות הופכים להיות אותו הדבר. פנל משתלטת על ספרה של ברונטה ומתנקשת בו, אולי מתנקמת בו, כמעט נדמה שהיא מוציאה אותו להורג מרוב שנאה אליו. וכמו סרטיה הקודמים, יש בו להט, יש בו תשוקה עזה, יש בו יופי, אבל אין בו הנאה.
"תמות, אהובי" - עם ג'ניפר לורנס ורוברט פטינסון - שעלה באחרונה בארץ, יכול להיות חלק שני מושלם לדאבל פיצ'ר יחד עם "אנקת גבהים". לין ראמזי ("מוכרחים לדבר על קווין") היא במאית בריטית שביימה כעת סרט אמריקאי בהפקת מרטין סקורסזה, וגם הוא כמו "אנקת גבהים" מצולם בפילם. וגם הוא, כמו "אנקת גבהים", עוסק בסיפור על זוגיות שהופכת מחלום לסיוט. בשני הסרטים הבית הוא גיבור משנה לסיפור, שבו האהבה מתחילה, ובו היא מתחילה להידרדר ככל שהבית עצמו הולך ונהיה מוזנח יותר. "תמות, אהובי" הוא סרט על דיכאון אחרי לידה: לורנס מגלמת אשה שעוברת לגור עם פטינסון בבית המשפחה שלו, ואחרי שהיא נכנסת להיריון ויולדת היא מתחילה גם לאבד את שפיותה ומתחילה להגיב באלימות כלפי בן זוגה. אם פנל הופכת את האהבה למחלה גופנית, ראמזי הופכת את האהבה למחלת נפש. וממש כמו סרטה של פנל (שנראה שראמזי היא השראה עליה), גם הוא מרשים מאוד קולנועית, קשה להתיק את העיניים ממנו ומהטור דה פורס של לורנס בו, אבל הוא סבל קולנועי מתמשך.
