רמי קלינשטיין נפרד ממתי כספי: "הייתי צריך לעבור שבע תחנות בחיי כדי לא להתבייש ולהגיד לו תודה"
מהפגישה הראשונה בבריכת האוניברסיטה, דרך ירח דבש מפתיע ודואט באולפן, ועד ללחיצת היד האחרונה. רמי קלינשטיין נזכר ברגעי המפתח עם האיש שהיה גיבור ילדותו והשראה מוזיקלית ונשאר כזה לתמיד
תחנה ראשונה: איך פונים לגיבור שלך?
"אני ילד בן 14, בן של פרופסור שמלמד באוניברסיטת תל אביב, וכשנפתחה בריכת האוניברסיטה הייתי מגיע עם חברים לשחות וסתם לבלות שם. יום אחד קלטתי את מתי כספי נח לו בכיסא בריכה, קורא לו בנחת ספר. החברים דחפו אותי להציג את עצמי, פסנתרן מוכר וכותב שירים צעיר, ואני נבוך, נחבא אל הכלים ומסרב. שיחקתי אותה המבוגר האחראי, ובעצם פחדתי פחד מוות להתייצב מול אחד מגיבורי הילדות שלי. כוורת, מתי כספי ושלום חנוך, אלה היו הגיבורים שלי. כל אחד בכישרונו חיבר ילד עולה חדש מארה״ב למוזיקה הישראלית. כוורת דרך מוזיקה של סנדרסון, שהיתה מושפעת מהביץ' בויז, הסינגר־סונגרייטר חנוך שהיה בו סוג של ג׳יימס טיילור, והגרוב הזה של מתי כספי. הנגינה על הפנדר רודס (פסנתר חשמלי) הביאה לי את הנשמה של סטיבי וונדר. החיבור המשולש הזה שהיה אצלי בראש של סטיבי-מתי ושלי נתן לי את הפוש לכתוב שירים בעברית עם גרוב ונשמה. הדוגמה הכי מוגזמת תהיה השיר ״עטוף ברחמים״, בו כל הפתיחה היא לגמרי מושפעת מתי כספי".
תחנה שנייה: מתי בחר בי
"אני קצת אחרי סיום השירות הצבאי, מנגן עם להקת קאברים במועדונים בתל אביב. מתי בדיוק הוציא את "ילדותי השנייה" והגיע להקשיב ללהקה בחזרה במטרה לגייס נגנים להפקה החדשה. מכולם הוא בחר בי להיות פסנתרן בהרכב. התרגשתי בטירוף. זאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי להיות חלק מהרכב מקצועי שכלל את ז'אן פול זימבריס וחיים רומנו, שמות איקוניים במוזיקה הישראלית".
תחנה שלישית: במקום הופעה - ירח דבש במתנה
"במהלך סיבוב ההופעות של ״ילדותי השנייה״ ריטה ואני עמדנו להינשא, ואזרתי אומץ והזמנתי את מתי לחתונה. מתי הסכים והגיע, מה שגרם לכולנו אושר רב. שבוע אחרי תוכננה הופעה של מתי בקלאב מד אכזיב. הדיל היה שהנגנים יקבלו סוף שבוע תמורת המופע. ריטה ואני שמחנו כי הגיע לנו מהשמיים ירח דבש בקלאב מד. כל הלהקה וגם מתי שמחו מהעניין. הגענו לאכזיב ביום חמישי ומנהל הכפר קיבל אותנו יפה, רק שלא ראינו אף אחד מההפקה. שאלנו את מנהל הכפר איפה כולם והוא רק חייך ואמר לנו שהכל בסדר ושלא נדאג ונבלה בירח הדבש. מגיע יום שישי ושוב אף אחד לא מתייצב. אמורה להיות כאן הופעה ומנהל הכפר כל פעם אומר לנו לא לדאוג ושנבלה בירח הדבש. לא התאפקתי וצלצלתי למתי. שאלתי אותו מה קורה, איפה הוא ואיפה כל הצוות. מתי בשקט ובעדינות השיב לי שהמופע בוטל עקב בעיות טכניות, אבל כיוון שהוא ידע שזה ירח הדבש שלנו הוא התעקש שניסע ושלא יבטלו לנו את השהייה שם. כל זה על חשבונו, מתנת נישואין. לא ידענו איך להגיב. היינו המומים ומלאי תודה למתי על נדיבות הלב".
תחנה רביעית: לא האמין בחזרות ארוכות
"אני בסיבוב הופעות אחרי "תפוחים ותמרים" ו"כל מה שתרצי", והיה לי הכבוד לארח את מתי אצלי במופע. כאן שוב גיליתי את התכונה המיוחדת של האיש הזה. כיוון שהוא היה כזה גאון מוזיקלי, הוא ציפה ללא פחות מהסובבים אותו. הוא היה מנהל את החזרה בצורה מוסדרת אבל בקצרה, הוא לא האמין בחזרות ארוכות. 'מי שלא מוכן זו בעיה שלו', היה אומר. וגם כאורח זה היה ככה. היינו צריכים לנגן יחד את "תפוחים ותמרים", מתי איחר בשעה לחזרה. עשר דקות אחרי שהגיע נכנסה נציגה של אחת מחברות הסלולר שהוא קבע איתה בחדר חזרות. בהתחלה הייתי המום. מתי לקח אותי לצד ושאל אותי בשקט "רמי, אתה מכיר את השיר הזה?", השבתי כן. "אתה מאמין לי שכשננגן אותו יחד על הבמה זה ייצא יפה?", הוא המשיך. עניתי כמו תלמיד נבוך, "כן מתי". אז מתי ליווה אותי לדלת ואמר לי שניפגש על הבמה וחזר לנציגה הסלולרית. הביצוע על הבמה ,אגב, היה מהמרגשים".
תחנה חמישית: הדואט
"מתי הקליט אלבום קאברים עם דואטים והזמין אותי להקליט איתו את אחד השירים היפים שלו - "נערתי". זאת היתה ההזדמנות היחידה שלי לבלות איתו באולפן והיתה לי חוויה כל כך מיוחדת".
תחנה שישית: עדיין אופטימי
"עברו שנים והיו עוד התארחויות על שיתופי פעולה אבל התחנה הזאת כואבת כי כשמתי חלה, נסעתי עם חבר לדירה שהוא היה בה בחדרה מול הים. היה לי קשה לראות אותו כך כי מתי תמיד היה לי סמל של בריאות ואופטימיות. הקול שלו היה חלש ויד אחת התקשתה לתפקד. הבדיחות המתי כספיות עדיין יצאו לאוויר וכולנו ניסינו לגלות אופטימיות ותקווה שאת המחלה הזאת אפשר יהיה לנצח".
תחנה שביעית: הודיתי לגיבור שלי
"מופע המחווה ברעננה, מופע של אמנים עם שירי מתי כספי. סימן השאלה הגדול היה האם מתי יגיע, והוא אכן הגיע. המון אמנים היו שם לתת כבוד אבל הרגשתי צורך לאזור אומץ ולבקש להיכנס אליו, למרות שאמרו שאף אחד לא נכנס. זה היה חשוב לי הרבה יותר משהבנתי אז - להיכנס לחבק אותו ולקבל ממנו לחיצת יד חזקה ביד שלא תיפקדה. לחיצת יד שדיברה איתי כי הוא לא דיבר. רק הודיתי לו על כל מה שהוא היה ויהיה תמיד בשבילי. מה שלא הבנתי הוא שהייתי צריך לעבור שבע תחנות בחיי כדי לא להתבייש, כדי לאזור אומץ ולהגיד לו את מה שלא אמרתי לו אז, בבריכת האוניברסיטה כשהייתי ילד בן 14. תודה מתי על מה שהיית בשבילי. נוח על משכבך בשלום".
