סגור

אימון מתקדם
עונת הציד תמה: אולי אחרי הכל, האדם לא נולד לרוץ

האומנם בני האדם נולדו לרוץ כדי שיצליחו לצוד את טרפם? כדי לאשש את התפיסה המדעית יצאה קבוצת מרתוניסטים להשיג אנטילופות במדבר ניו מקסיקו. ניסיונם ההירואי, שתועד בסרט, דווקא פותח דלת לתיאוריות אחרות

זה היה יום אוגוסט חם לפני עשור. השמים מעל המישוריים הגבוהים של צפון ניו־מקסיקו היו בהירים. את הדממה באזור השממה הצהוב והצחיח הפרה שיחה ערה של חבורת גברים צעירים, רובם בשנות ה־30 לחייהם. על פי לבושם, בגדי ספורט קלילים וצבעוניים ומבנה גופם האתלטי, קל היה לטעות ולחשוב כי אלה רצים מיומנים שעומדים לפתוח את אימון הבוקר השגרתי שלהם. אך על גבו של אחד הרצים, אפריקאי דקיק ונטול שיער, היה קשור פריט יוצא דופן שהסגיר את ייעודו האמיתי של המפגש - זו היתה קשת ציידים מתקדמת ולצידה בלטו נוצותיהם של חצים קטלניים.
תשעת הגברים התכנסו כדי לנסות וללכוד את אחד מבעלי החיים המהירים והחמקמקים ביותר בעולם: אנטילופה אמריקאית, יצור המסוגל במקרה הצורך להאיץ למהירות של יותר מ־90 קמ"ש. החבורה הנחושה, שכללה ספורטאים בעלי שם ויכולות אולימפיות מתחום המרתון, התכוונה לבצע את המרדף אחר האנטילופה בשיטת הציד המוסרתית בת מאות־אלפי שנים — בריצה: ניסיון להתישה תוך התקדמות עקבית ומחושבת עד שתקרוס מתשישות ועומס חום מצטבר (שמתועד בסרט הדוקומנטרי "Fair Chase", ניתן לרכישה ולצפייה באתר Vimeo).
שיטה זו ידועה כ"ציד מתמשך" (Persistence Hunting) וחוקרי האבולוציה ההתפתחותית סבורים שבדיוק כך אבותינו הקדמונים נהגו להשיג את מזונם. חלקם, כמו הפרופ' דניאל ליברמן מאוניברסיטת הרווארד, סבורים כי לשיטת ה"ציד המתמשך" היתה השפעה מכרעת על התפתחותו הפיזיולוגית של המין האנושי וכי שרידיה עדיין טמונים בכל אחד מאיתנו. למשל: שתי רגליים המצוידות בכמות נכבדת של "סיבי שריר איטיים" ומבנה עצמות וגידים הבנוי עבור מרדף עיקש, מיליוני בלוטות זיעה המאפשרות לנו לצנן את עצמנו, וכמובן מוחנו החריף שמאפשר לנו להערים על בעלי החיים ולתכנן בקפידה את המרדף אחריהם.
מטרת מפגש הרצים בניו מקסיקו היתה להעמיד למבחן את הנחת המחקר של ליברמן על פיה בני האדם נולדו לרוץ.
אם כך הדבר, והתיאוריה אכן נכונה, במרדף עיקש אמור האדם לגבור לבסוף על החיה בזכות יתרונו הפיזיולוגי ולהתישה עד מוות. להגנת התיאוריה, טוענים החוקרים כי עד עצם היום הזה, יש שבטי ילידים בעולם המשתמשים בשיטת הציד המתמשך כדי לספק את מזונם.
אך בעולם המחקר לא חסרים מתנגדים לתזה של של ליברמן. אלו לרוב פוטרים את תיאוריית האדם שנולד לרוץ, כמשאלת ליבם של חובבי ריצה המבקשים להצדיק את עיסוקם הספורטיבי בגוון מעשי. הפלאו־אנתרופולג (חוקר אבולציית האדם), האמריקאי, הנרי באן, טוען כי אדם צריך להיות "נאיבי ביותר" כדי להאמין לתיאוריית הציד המתמשך. הטיעון שלו פשוט להחריד: אם אדם ירדוף אחר בעל חיים שמהיר ממנו באופן משמעותי, זה פשוט ייעלם. איתורו מחדש, הוא סבור, יצריך קרקע רכה שעליה אפשר לראות עקבות בצורה ברורה וכן שטח מספיק פתוח אשר מאפשר התבוננות ראויה למרחק ואינו מעניק לבעל החיים מסתור.
1 צפייה בגלריה
פנאי מתוך הסרט  Fair Chase
פנאי מתוך הסרט  Fair Chase
מתוך הסרט "Fair Chase". לרוץ אחרי בעל חיים? עדיף לחכות לו מאחורי מקום מסתור
באן משוכנע כי עמק הריפט הרחב, אחד האזורים באפריקה שבהם התפתח האדם בצורתו המוכרת והזקופה לפני כ־2 מיליון שנה לערך, פשוט לא איפשר ציד מתמשך, מה שסותם מבחינתו את הגולל על התיאוריה כי האדם היה צד את מזונו בריצה. לטענתו, תוואי השטח לא היה פתוח דיו לצורכי מעקב רציף אחר בעלי חיים, יחד עם קרקע שבאותם ימים היתה קשה למדי ולא איפשרה לאתר עקבות.
את התיאוריה באן ושותפו העיקרי למחקר, טרוויס פיקרינג מאוניברסיטת ויסקונסין, חיזקה ערימת עצמות קדומה של בעלי חיים שניצודו על ידי אדם בטנזניה שגילה בין 1.8 ל־2 מיליון שנה. הבדיקות גם חשפו כי העצמות, שהיו מרוצצות ממכות שניתכו עליהן על ידי אדם שכנראה אחז בסלע, היו ברובן של בעלי חיים זכרים בוגרים בשיא כוחם. לא הניצודים האידאליים למי שמבצע מרדף בריצה. סביר להניח שלצייד הרץ היה קל יותר להשיג את בעלי החיים החלשים בטבע – הצעירים או הזקנים ביותר .
כל זה מחזק את ההשערה שעצמות החיות שנמצאו בטנזניה, שייכות לבעלי חיים שנלכדו באמצעות תחבולת אדם כלשהי ולא מרדף רגלי ממושך. באן סבור שהאדם הקדמון היה צד בעלי חיים באמצעות מארב פשוט מאחורי מקום מסתור או בהמתנה להם על ענפי עצים. את עבודת הקטל, ככל הנראה, היו מבצעים באמצעות חפץ קשה שהיה בנמצא. באותם ימים, חשוב להזכיר, האדם טרם ידע להכין מקלות מחודדים או חצים. "מבחינת ממצאים ארכיאולוגיים ודאיים וקשיחים", טוען באן במחקרו, "אין שום הוכחה לכך שציד מתמשך התקיים".
אם מבחן השדה שערכו הרצים היה צריך לקבוע משהו לגבי מי צודק בוויכוח המדעי — האם נולדנו לרוץ? הרי שבאן ופיקרינג היו יוצאים כשידם על העליונה. חבורת המרתוניסטים, שכללה גם שני קנייתים שטענו לניסיונם בציד מתמשך אפילו לא היתה קרובה. אף שרצו שעות ארוכות וגמעו יותר מ־40 ק"מ בשטחי מרעה עצומים, האנטילופות לא הותירו להם סיכוי ונעלמו לחלוטין מן העין, כפי שחזה באן.
"חשנו משהו קדמוני לאורך כל הדרך. אולי בעתיד ננסה שוב" מספרים הרצים בסרט התיעודי, אך כרגע לא נראה שיש להים ולו קמצוץ של סיכוי. אולי אחרי הכל, האדם לא נולד לרוץ. לפחות לא אחרי חיות.