החיים אחרי הביטלס: דוקו חדש על פול מקרטני
בגיל 27 פול מקרטני מוצא את עצמו עשיר, מפורסם ואבוד. דוקו חדש ומרתק מתמקד בעשור שבו הוא המציא את עצמו מחדש ומביא את הצד שלו ביחסים הסבוכים עם ג’ון לנון
הסרט התיעודי ״פול מקרטני: Man On The Run״, שעלה ביום שישי באמזון פריים, מתחיל בדיוק בנקודה שבה הסתיימה הסדרה של פיטר ג׳קסון על הביטלס, ״Get Back״ (שזמינה לצפייה בדיסני+). ג׳קסון שיחזר את חומרי הגלם שצולמו מהקלטת ״Let It Be״ ומציגים את הביטלס הולכים ומתפרקים. הסרט התיעודי החדש על מקרטני חוזר לאותה נקודה, סוף 1969, כשמקרטני מבין שהביטלס הגיעו לסוף דרכם. ״שנים האשימו אותי שאני זה שפירקתי את הביטלס, עד שבסופו של דבר אפילו אני האמנתי לזה, אבל האמת היא שג׳ון הגיע אליי יום אחד ואמר שהוא עוזב את הלהקה״. מה שקרה, אומר מקרטני, הוא שאחרי שג׳ון עזב את הלהקה, אולי מתוך הנחה שהם ימשיכו בלעדיו, מקרטני אמר לתקשורת שהוא מפרק את הביטלס, וככה נוצר הנרטיב הזה. לנון, הוא מספר, התעצבן עליו שהוא זה שיצא ראשון לתקשורת.
הסרט החדש על פול מקרטני הוא לא ביוגרפיה על חייו של הזמר, אלא תיעוד של תקופה יחסית מצומצמת בחייו, עשור אחד בחייו של האיש בן ה־83. את כל מה שקרה מלידתו של מקרטני ועד פירוק הביטלס, הבמאי מורגן נוויל דוחס למונטאז׳ של שתי דקות ו־20 שניות על רקע השיר ״הסוף״ של הביטלס. כל הסרט הזה הוא למעשה מונטאז׳ ארכיוני אחד ארוך, כשברקע נשמעים קולות המרואיינים, חלקם ראיונות חדשים (מקרטני עצמו וגם מיק ג׳אגר, כריסי היינד ואחיו ובנותיו של סר פול), וחלקם מהארכיון (לנון ולינדה מקרטני, שכבר אינם בחיים). את התקציב הנדיב שיש לסרט הזה לא תראו רק בכמות האפקטים בעריכה אלא בעיקר בפסקול שלו, כשהסכומים שהושקעו ברכישת הזכויות לשירים של הביטלס ושל מקרטני היו בוודאי אסטרונומיים.
הסרט יוצא כשנה אחרי בכורתו של הסרט התיעודי על ג׳ון לנון ויוקו אונו ״אחד על אחד״ (זמין לצפייה ב־HBO Max), ושניהם יוצאים מתוך אותה מחשבה ומתארים בדיוק את אותה תקופה: מ־1970 עד 1980, כשלנון ומקרטני נפרדים ומנסים לבנות לעצמם קריירת סולו - הם עשירים, מפורסמים ועוד לא בני 30. ולצדם בנות זוג שהמעריצים מתקשים לקבל - אמניות ויזואליות שהופכות לשותפות מוזיקליות (יוקו אונו אצל לנון, לינדה איסטמן אצל מקרטני). בעוד לנון וג׳ורג׳ הריסון מוציאים במהירות את יצירות המופת שלהם כסולנים (״אימג׳ן״, ו״הכל חייב לחלוף״ בהתאמה), הסרט על מקרטני מציג את תחילת קריירת הסולו שלו כמקרטעת ולא מאוד מצליחה. אלבומיו הראשונים מכילים כמה משיריו היפים ביותר, אבל בזמן אמת התקשורת והמעריצים ציפו ממנו ליותר והתאכזבו מהם. רק כשיצא ב־1973 אלבומו החמישי, ״Band on the Run״, זכה מקרטני סוף סוף להצלחת ענק והפך למצליח מבין חברי הביטלס לשעבר.
עוד לפני שיצא ״אבי רוד״, מקרטני קנה חווה בסקוטלנד, ניסה לברוח מהכל, לחיות חיים שקטים, לגדל ילדים, ולדבריו הפך לאדם אבוד השותה יותר מדי אלכוהול, מתאבל על התפרקות הלהקה. הוא קנה טייפ ארבעה ערוצים והקליט לבד בבית את כל שירי אלבום הסולו הראשון שלו ״מקרטני״, כשהוא מנגן על כל הכלים. אבל עיקר הסרט מספר את הסיפור של מקרטני עם הלהקה השנייה שלו, כנפיים. מקרטני הוא איש שאוהב לעבוד עם אנשים קבועים, והוא פורח בסביבה חברתית ושיתופית. ולכן הוא מקים ב־1971 את כנפיים, שהרכבה עבר כמה גלגולים עד שהתגבשה הלהקה שמקרטני הרגיש שהיא הטובה ביותר בשבילו. איתה הוא יצא לסיבוב הופעות עולמי היסטורי ומאוד מצליח באמצע שנות השבעים. אם יש מגרעת אחת בסרט המושקע והמהנה הזה היא שהוא טס על פני הדיסקוגרפיה של מקרטני ולא מתעכב מספיק על כל אלבום ואלבום ועל סיפור הקלטתו. עושה רושם שיש שם עוד הרבה סיפורים יצירתיים לספר שנשארו בחוץ.
עלילת משנה בסרט עוסקת במערכת היחסים בין לנון ומקרטני. חשוב לנוויל, וכנראה גם למקרטני עצמו, להבהיר שלמרות הריבים ביניהם שהובילו לפירוק הביטלס הם נשארו חברים והשלימו. כמו הסרט על לנון ואונו, גם הסרט על מקרטני מסתיים עם הרצח של לנון בדצמבר 1980. שנות השבעים הגיעו לסיומן, וכל פנטזיה שהיתה לתקשורת ולמעריצים שהביטלס מתישהו יתאחדו, אפילו להופעה חד־פעמית, התפוגגה.
את הסרט ביים כאמור מורגן נוויל, זוכה האוסקר על הדוקו המוזיקלי ״20 מטר מאחורי הכוכב״, ומתמחה בבימוי ביוגרפיות, בעיקר של אנשי תרבות ובידור, בהם אנתוני בורדיין, סטיב מרטין ואורסון וולס. לפני כמה חודשים עלה בנטפיקס סרטו ״ברייקדאון 1975״ - מונטאז׳ קולנועי מסחרר ודי מבריק שמציג איך הקולנוע של 1975 ייצג רגע של משבר פוליטי ונפשי של אמריקה כולה. לכן, הסצנה הכי טובה בסרט על מקרטני היא זו שעושה דבר דומה: מקרטני מספר שבתחילת שנות השבעים המוזיקה שלו עסקה בבריחה ובמרד בהשפעת רוח התקופה - מסרטים כמו ״הבריחה הגדולה״, ״איזי ריידר״, ״קיד וקאסידי״ ו״בוני וקלייד״. האופן שבו הקולנוע משקף מצב הרוח הקולקטיבי ומשפיע גם על האמנים שניזונים מאותו מצב רוח הופך להיות סימן ההיכר של נוויל כמי שמתעד לא רק אנשים אלא גם תקופות.
