הילה רוח: "מאז המלחמה קיבלתי אומץ להופיע סולו"
המוזיקאית הילה רוח מככבת בימים אלה בסרט "חלב" ועובדת על אלבום חדש. היא היתה רוצה לרכל ולעשן עם רבין, אף על פי שהפסיקה לעשן, מתגעגעת למגורים ליד הים, משקרת קבוע מתי תגיע לפגישות, מפחדת מ"הממשלה הצינית ביותר שאי פעם היתה פה", ולמרות זאת הדבר שהכי חשוב לה זה לצחוק
הילה רוח
גיל: 39 • מקום מגורים: תל אביב • מצב משפחתי: בזוגיות עם המוזיקאי והמפיק המוזיקלי קוסטה קפלן • מוזיקאית וזמרת. עובדת על אלבום חדש ותופיע ב־14 במאי בפסטיבל קווינטה בצוללת צהובה ירושלים. משחקת בתפקיד הראשי בסרט הקולנוע "חלב" של מאיה קניג שזכה בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בבית שלי על הספה. אני מבלה פה הרבה זמן, זה המקום האהוב עליי, מרכז העולם, מושא התשוקה של הכלב שלי. לא אני, הספה. אנחנו גרים בתל אביב בבית שקוסטה (בן זוגה, המוזיקאי קוסטה קפלן – מנ"ש) גדל בו. יש לי סטודיו בבית שזה דבר מעולה, זה לא ממש אולפן אבל זה חדר שמקליטים בו".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"אני שותה הרבה קפה. קפה ראשון בבית במטבח, אספרסו ממכונה ואז קפה בכל מקום שאני מגיעה אליו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"יצחק רבין. אני מתגעגעת אליו ולמה שהוא מייצג, שנעלם מכאן יחד איתו. בא לי לשאול אותו מה דעתו, מה לעשות, איך ייתכן ומה יהיה. לרכל ולעשן איתו מלא סיגריות. הפסקתי לעשן".
על מה את עובדת עכשיו?
"על לסיים אלבום סולו רביעי. אני מלחינה וכותבת את כל השירים, לפעמים מלחינה עם השותפים שמפיקים איתי – גילברט ברויד, אורי קוטנר והלהקה שלי. האלבום נכתב תוך כדי מלחמה. אחרי שהייתי בצום ממוזיקה במשך כמה חודשים, פתאום זה חזר להיות הדבר הראוי להתעסק בו, אפילו יותר מאי פעם. אני בשלב באלבום שצריך לקבל מלא החלטות ואני הופכת לייצור מחורפן.
"אני משחקת ב'חלב' של מאיה קניג בקולנוע (מגלמת את טאלה, מוזיקאית מרוששת שילדה את בתה הבכורה ומתחילה לעבוד במחלבת חלב אם – מנ"ש). אני לא תופסת את עצמי כשחקנית, היה לי מאוד קשה להתעסק ביצירה של מישהו אחר כי אני רגילה ליצור ולא לבצע, אבל משהו בזה היה מאוד משחרר. מאיה היא אדם חלום להיות איתו בכל חוויה, אז מצאתי את עצמי נהנית להיות חיילת של מישהו. כל הסיפור של משחק הוא תעלומה בעיניי, לקח לי מלא זמן להבין מה האמנות ומה הקראפט בזה אבל מה שחיבר אותי לזה היה הלהיות בהווה, שאת זה אני מכירה מהופעות".
מה השריטה שלך?
"העונה החדשה של 'אהבה חדשה' (ריאליטי היכרויות בהנחיית מאיה ורטהיימר שמשודר ברשת 13 – מנ"ש)".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"נעם רותם אמר לי פעם שאני צריכה שכל שיר שלי יעבוד גם כשאני מנגנת אותו לבד עם גיטרה, בלי כל התוספות. מאז אני מקפידה לעשות לכל שיר את אודישן הגיטרה־שירה. לאחרונה, רק מאז המלחמה, קיבלתי אומץ פתאם להופיע ככה סולו. זה היה חלום שלי ופחדתי מזה מאוד ועכשיו זה אחד הדברים האהובים עליי".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"פילאטיס שאני מתמידה לעשות. לקנות כמה דברים, לישון, לתכנן תוכניות ולבטל אותן. לפעמים אוהבת שיש הקלטות בשישי. לפעמים יש ארוחות שישי משפחתיות ולפעמים עם חברים, אני אוהבת את כל הז'אנרים והכי כיף זה לאכול ולשתות".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"הייתי ממש רוצה לעוף וזה ממש מעצבן שאני לא יכולה. הייתי מתפשרת גם על דברים אחרים, נגיד לרפא או לדבר עם חיות".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני משקרת קבוע על מתי אני מגיעה, או קובעת תוכניות בקטע של 'כן, בדוק' כשאני יודעת שאין מצב שזה יקרה".
למה את מתגעגעת?
"אני לפעמים מתגעגעת לשנים שלפני הקורונה. השנים שעברו מאז הן די פח, ויש לי געגוע גדול לתחושה שהיתה לי כשהייתי קטנה, שיש מבוגר אחראי, שלא הכל 'שכונה', שלא הכל לייקים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"חסר לי להיות צמודה לים, ועדיפות גבוהה לים התיכון. נולדתי בטבריה, קרוב לכנרת, עברנו לבת ים וההורים עדיין גרים שם, שורה ראשונה מול הים. מבחינתי זה היה דיפולט כזה, לא הבנתי את הפריבילגיה וכמה זה מדהים שהים בכבודו ובעצמו מתחת לבית שלי. היום זה חסר לי מאוד".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"אוכל טעים ויקר בחוץ. תמיד מרגש אותי למצוא מקומות חדשים שמעיפים אותי, ויש בארץ כל כך הרבה דברים טובים לאכול, זו ממש גאווה לאומית. וגם, אם אני וקוסטה בחופשה בחו"ל ולא אכלתי משהו טעים מאוד כמה ימים, אז אני כועסת".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"לשים יותר זין. להיות יותר החלטית. לראות פחות חדשות. להיות פחות בפיד".
על מה יש לך רגשות אשם?
"אני מסוג האנשים שמרגישים הרבה אשמה. זה מנגנון מוזר, נראה לי אפילו יש בזה משהו נרקיסיסטי, מלא חשיבות. אבל החיים בישראל מאז המלחמה זה הגדרה לאשמה. אנחנו מקיימים מין שגרה דפוקה ומטורללת כשאנחנו לצד הכאב המטורף שנמצא איתנו בכל רגע, כל עוד יש חטופים בעזה".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"ההגשמה של לעסוק באמנות בלבד".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"ממשלת ישראל הנוכחית, הנוראית, האפלה, הבלתי מתפקדת, הצינית ביותר שאי פעם היתה פה. אנשים מפחידים שעושים מעשים מפחידים והתוצאות מזעזעות. הם חייבים לעוף".
מה עושה אותך מאושרת?
"צחוקים. זה הדבר הכי חשוב, בלי זה אין אותי. לקח זמן לקוסטה להבין שאם עוברות שעה־שעתיים בארוחה עם ההורים שלי ולא נקרעים מצחוק, אז זה ערב מוזר. יש איזו הסכמה לא מדוברת שמתישהו אמורים להיקרע מצחוק וזה משהו שממש גדלתי עליו. וכשלא מצחיק זה מוציא אותי מאיזון. זה גם מוביל אותי בלבחור חברים ולהקה – אנשים שנוח ומצחיק איתם. אחת האובססיות שלי זה הסופר והמשורר יואל הופמן. קראתי הקדמה לספר שבן משפחה שלו ערך מסיפורים קצרים שאף פעם לא יצאו והוא כתב שהם קראו אינסוף סיפורים ודירגו אותם לפי מה שהיה מצחיק. זה יואל הופמן, לא בדיחות, וזה גרם לי להבין שיש איזו שמחה, איזה טמטום אינהרנטי בכלל בגישה לאמנות, ואני מאוד בעד".
מה מקום המפלט שלך בימים אלה?
"העבודה על האלבום. זה שיש משהו שממלא לי את הלב ואת הראש עד אפס מקום לכמה שעות ביום. יש שם הכל — רצונות, תקוות, תסכולים, ניצחונות, צחוקים. האפשרות להתעסק בדברים קטנים שהם בעצם גדולים. להיות ממש חסרת פרופורציה, להיות מובלת מהלב והתשוקה לאמנות ויופי, זה להיות בחיים".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"המשפחה שלי. ההורים שלי רחל ומאיר הם הדבר הכי מושלם בעולם — תומכים, טובי לב ומצחיקים בטירוף. אנחנו מדברים לפחות פעם ביום. הם עדיין מגיעים להופעות ומאוד התרגשו כשיצא הסרט.. וקוסטה קפלן זה נכס מטורף שבחרתי לעצמי".
כמה שמות של יוצרים אהובים עלייך?
"הסופרת קלריס ליספקטור, אלפרד היצ'קוק, לו ריד, רוברט וואייט, מריה קארי, ריטה וכמובן קורין (אלאל)".
אם לא היית מוזיקאית מה היית עושה?
"אף פעם לא הצלחתי להבין מה התשובה לזה. אבל אני עדיין מחפשת".
