"ויקי תחזרי": טיל איראני הרס את המסעדה הרוסית הכי טובה בתל אביב
ויקי זיקוב בת ה-65 שרדה את תקופת הקורונה, ההפיכה המשטרית ואת השפעות המלחמה בעזה, אבל הטיל האיראני שפגע סמוך למסעדת ויקינג השבוע הרס 25 שנות מפעל חיים. עכשיו בעזרת מס הרכוש והעירייה היא מחכה לקבל פיצוי ולשקם את המקום שהיא מכנה "הילד שלי"
אני מחכה לויקי זיקוב בכניסה למסעדה הרוסית שלה, ויקינג בבן יהודה, לא רחוק מהאזור שספג טיל איראני בתחילת השבוע שעבר. בשעה היעודה מגיעים כבדרך נס לא רק היא אלא גם אנשי מס רכוש והעירייה שמסבירים לה, ולי, שהם יטפלו בהכל. זיקוב תיעזר בשמאים שלהם בהערכת הנזק והם יתנו מקדמה ויוציאו לדרך את השיפוץ. זיקוב המקסימה בוחרת להאמין ואף לפרט כמיטב יכולתה מה נפגע ומה לא. אני גם מעדיף לקוות שזה אכן כך ושלוח הזמנים של מס רכוש הוא לא כזה שמושך את הדברים לנצח. בכל מקרה, נעים לפגוש באמצע המלחמה נציגי ממלכה אדיבים ונחמדים כל כך. גם את זיקוב זה מרגיע. קצת.
ויקינג היא המסעדה הרוסית הכי טובה שיש כאן. היתה? אני מקווה שזו לא המילה האחרונה.
מה שהיה פעם ויטרינה, מכוסה עכשיו בלוחות פח לבנים. מישהו כבר ריסס עליהם "ויקי תחזרי". יש גם פתק של שיפוצניק ל"תיקונים אחרי הרס". בהמשך אבחין בו על עוד לא מעט עסקים ברחוב. המגזר הפרטי תמיד מהיר יותר.
מסעדת ויקינג חטפה טיל בשבוע שעבר. לא פגיעה ישירה אבל גם מה שהגיע הספיק כדי להרוס כליל כמעט רבע מאה של מפעל חיים ששרד כנגד כל הסיכויים — קורונה, הפיכה משטרית, מלחמה בעזה ואולי החמור מכל בחלק הזה של העיר, חפירות הרכבת הקלה שעכשיו באמת מזכירות יותר מתמיד את תעלת בלאומילך המיתולוגית.
זיקוב כבר בת 65. היא נולדה בחרקוב שבאוקראינה ועלתה לישראל בעלייה הגדולה של 1991. "באוקראינה למדתי באוניברסיטה כלכלה. אבל אחרי הלימודים הבנתי שאני לא אוהבת את זה" היא צוחקת. "עליתי עם בעלי והבן שלנו".
מה עשית אחרי שעלית?
"מה עשיתי? מה שעושים כשעולים", היא שוב צוחקת ואני לא יכול שלא לתהות מאיפה האופטימיות גם עכשיו. "עבדתי בניקיון, בפדיקור־מניקור, במסאג' ובמלצרות. מה שאפשר. אבל אז, כשהתחלתי במלצרות, התחלתי גם להיכנס למטבח ולהגיד לטבחים מה לעשות. אהבתי לאכול ולבשל מילדות", אומרת מי שמכינה את הוורינקס והפילמני הכי טובים שאני מכיר. שלא לדבר על השניצל הלבן המופלא. "והבנתי שזה המקצוע שלי".
זיקוב עבדה שנים אצל שי שטיין, מאבות המזון של הבוהמה התל אביבית של פעם. בבוננזה האגדית ליד בית הקברות של טרומפלדור ואחר כך ברנדוו בבן יהודה ובסוף ברבינוביץ' בפרישמן. למעשה החזיקה את המטבח של רנדוו ורבינוביץ' על כתפיה.
"את שי הכרתי דרך חברה. עבדתי אז במספרה בבוקר ובלילה במסעדה רוסית", היא מספרת בלקוניות על המפגש ששינה את חייה. את הרוב היא לא רוצה שאכתוב.
אני מנסה להיזכר מה הייתי אוכל אצלה ברנדוו, אחד המקומות הכי מוזרים בתל אביב שגם זיקוב מודה בכך שהיה קצת מפוקפק, בר תת קרקעי שהזכיר קצת צוללת אטומית סובייטית יותר מאשר מסעדה ושאחד הטבחים שלו אכן שירת על אחת כזו. "היו באמת קצת בחורות מהמקצוע הכי עתיק בעולם", היא צוחקת ומרמזת למכוני הליווי הרבים שפרחו אז בבן יהודה, אי שם באלף שעבר. אולי עדיין. אני שואל מה היה לאכול. "היו קציצות קייב, מה שאתה קורא לו 'צ'יקן קייב', וסלט מיונז, פילמני, בורשט. הכל גם ברנדוו וגם ברבינוביץ'", היא נזכרת.
בסוף התקופה הזו נקלעה זיקוב לתסבוכת כספית לא קלה ופשטה רגל. יותר היא לא מוכנה לפרט. שומרת על נימוסיה המופלגים, עדינותה הכובשת והיושרה המקצועית שלה.
"הסתבכתי כלכלית. בשביל לא לפגוע באחרים לא אגיד איך. סגרתי את החוב, עשיתי פשיטת רגל וזהו. ואחרי ששילמתי פתחתי את ויקינג עם ניקולאי (ניקולאי ירמולין, בן זוגה ושותפה הנוכחי – ח"ג). בעלי נפטר באמצע כל הבלאגן שלי והכרתי את ניקולאי. הוא ממוסקבה", היא מתארת בלקוניות את הזוגיות של רוסי ואוקראינית – מה שהפך אחר כך לנפיץ, אבל רק בעיני אחרים כמובן. "נהיינו קודם זוג ואז שותפים. הוא היה בכלל מאמן כדוריד".
ניקולאי הופקד על ברז הבירה והפך לאחד המוזגים הכי מצחיקים ומדליקים בתל אביב, עובדה שלצערי לא רבים זכו להיחשף לה, בדיוק כמו לאוכל של זיקוב שתפסה את המושכות במטבח. וכך שרדו כמעט רבע מאה. רק שניהם. לימים למדו שניהם לעשות את שני התפקידים. "רק שנינו וכמעט תמיד היה ככה. לפעמים היתה מלצרית אחת אבל לא יותר", היא אומרת.
זה לא נורא קשה?
"זה לא נורא קשה, זה נורא־נורא־נורא קשה. ולהתחיל מהתחלה עכשיו זה בכלל".
אז למה לא להפסיק כבר וזהו, "לנצל את ההזדמנות"? הרי גם ככה בקושי היתה עבודה כבר שנים.
"קודם כל אני אוהבת את המקום שלי. זה כמו ילד שלי, אני אוהבת את העבודה אפילו שזה קשה. ואין לי ברירה אחרת. זה מה שאני יודעת לעשות. גם אם היו לי מיליון דולר בבנק הייתי פותחת שוב".
אני תוהה מי היה (ועוד יהיה, אני מקווה, מתפלל ומאמין) הקהל. אוכל רוסי לא ממש התקבל אצלנו אף פעם עד הסוף והקהל הרוסי הענק תמיד העדיף היכלים אימתניים בראשון לציון שבהם אפשר גם לרקוד גם אם האוכל היה פחות מוצלח. "הרבה תיירים מכל מיני מקומות, לא רק מברית המועצות ותתפלא, לא מעט ישראלים", היא אומרת. "באו רוסים אבל הם אף פעם לא היו הרוב. המטרה שלי היתה לעשות מסעדה עם אוכל רוסי אותנטי. לא מוזיקה וריקודים. רק אוכל. ונדמה לי שהצלחתי".
לא רצית לעבור למקום אחר? בגלל החפירות.
"חשבתי אבל הבן אדם, אתה יודע, כל הזמן חושבים שזה ייגמר עוד מעט והרחוב יהיה יפה ומפורסם כמו פעם. אבל כל שנה אני קצת מאבדת את האופטימיזם. כבר שלוש־ ארבע שנים ואני לא רואה את הסוף. הצלחנו להישאר פתוחים רק בגלל שזה רק ניקולאי ואני ביחד ובלי עובדים. לצערי זה מספיק... הייתי רוצה שיבואו יותר אנשים ממה שבאים, באו".
אין רגעים שאת אומרת לעצמך: די, מספיק?
"מה אני אגיד לך? מחשבות בפנים עמוק? כן, יש לפעמים. אבל התשובה שלי לעצמי היא מה אני אעשה? אני לא רגילה לא לעבוד".
מה יהיה עכשיו? הרי המסעדה נהרסה לגמרי.
"אני אשפץ. זה לא נזק קוסמטי. הכל הלך. מזגנים, חשמל, תקרה, רצפה. אתה יודע, אני נפגעתי הכי הרבה. יותר מאלה שלידי. אולי אלוהים אמר – את רצית מזמן לעשות שיפוץ", היא צוחקת.
איך את מצליחה להיות כזאת אופטימית?
"אין לי ברירה. אם אני אתחיל לבכות רק אאבד את הבריאות שלי".
למחרת פגיעת הטיל הגיעו זיקוב וירמולין בחמש בבוקר, לא הרבה אחרי שהטיל נפל. הם באו מהבית בבת ים, לא רחוק מהיכן שנפל הטיל גם שם. "אולי אלוהים בודק אותי", היא שוב מחייכת בחצי ייאוש חצי ציניות. "זו פעם ראשונה שקורה לי משהו כזה, ואני מקווה גם האחרונה. כשזה קורה לאנשים אחרים, אנחנו מצטערים ובוכים אבל בחיים לא חושבים שזה יכול לקרות גם לנו. אבל זה מה שיש. אין לי מקום אחר. זה הבית שלנו".
