"הייתי מרוכז בקריירה, פספסתי את אבא לפני מותו"
המנצח דן אטינגר עובד 11 שעות ביום לקראת האופרה "סלומה". הוא מאוהב בדירה שקנה בגרמניה אבל מרגיש בבית רק בצפון הישן של תל אביב, בטוח שאת הכישרון ירש מסבתו ארנה ששרדה את השואה והופך למפלצת כשמפריעים לו לעבוד
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בהפסקה בין חזרות לאופרה 'סלומה' שתעלה באופרה הישראלית. אנחנו בימים מטורפים של 11 שעות עבודה ביום, בעיקר בגלל המלחמה, הכל נדחס לחצי מכמות הזמן שבדרך כלל יש לנו להפקה. זו אחת האופרות הקשות והמסובכות ברפרטואר של שטראוס - גם מוזיקלית, גם ווקאלית וגם בימתית — אבל בגלל ובזכות זה כולם באנרגיות מטורפות ומתאבדים על זה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם אהבת חיי מוצרט. הוא האהבה הגדולה שלי במוזיקה, המורד הראשון בסגנון הקלאסי שהעז להיות חוצפן, לשנות דברים ולהסתכל קדימה. אם לא היה מוצרט לא היו אלה שאחריו ואמנות המוזיקה, שהיא החיים שלי, לא היתה מתפתחת. זה מפתח חשוב בנפש ובאינטלקט שלי שהייתי שמח לפצח ולהכיר מקרוב".
על מה אתה עובד עכשיו?
"על 'סלומה' באופן טוטאלי. כשהיצירה כל כך טוטאלית, היא לוקחת ממני את כל מה שסביבי - האנרגיה, המהות והקיום שלי – ולא משאירה זמן לשום דבר אחר. המוזיקה היא הקיום שלי".
מה השריטה שלך?
"משמעת - של זמן, של שקט, של הקשבה. זה כולל סימטריה, סדר וניקיון. אני לא מסוגל לאחר או שמאחרים לי, לא יכול לסבול שאין שקט מוחלט כשאני עובד. בפיט של התזמורת אני אחד מול 150-100 איש, מדי פעם כשהמשמעת מופרת ומפריעה לי לעבוד יוצאת המפלצת. אבל היא גם נרגעת אחר כך".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אני אוטודידקט אז העצה היא מעצמי, מהגוף שלי. לפני כמעט 10 שנים היה לי סינדרום Burnout (תסמונת שחיקה נפשית, רגשית ופיזית כרונית – מנ"ש) שהצלחתי להבחין בו בזמן. זה התבטא אצלי בעיקר בפחדים וחרדות, פחדתי מהדבר שהוא החיים שלי – המוזיקה. החלטתי לטפל בעצמי. ביטלתי הפקות והגעתי לארץ להיות מוקף בחברים ומשפחה. דרשתי מעצמי לעשות איזון אחר בחיים ובעבודה - לא לעשות דברים שעושים לי רע, לא לקחת כל הצעת עבודה, לאזן בין חו"ל לארץ, כי הבית היחיד לנשמה הוא כאן בישראל".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"כששואלים אותי למה אני הכי מתגעגע בארץ, זה לשישי אחר הצהריים, לאנרגיה שנופלת על העיר ככל שהתנועה נחלשת והרעשים נרגעים. אין לזה אח ורע בעולם. הרבה פעמים אני עובד בשישי עד אחר הצהריים אז אין לי רוטינה קבועה. קניתי דירה במנהיים שאני מאוהב בה, כשאני בנסיעות בעולם אני רק מחכה לחזור אליה. אבל מה זה בית? הבית שלי תמיד היה ויהיה רק פה, כי בית זה לא קירות. כשאני מגיע לישראל האופרה שוכרת לי דירה בצפון הישן, שחייתי בו כשגרתי בשנות ה־20 שלי בתל אביב. זה מחזיר אותי לסוג של בית, הסביבה שאני מרגיש בה נוח. בית זה תחושה של משמעות ומה שאני עושה וחווה פה לטוב ולרע הוא עם משמעות. וכמובן המשפחה, החברים והקולגות שהם כבר חברים. זה מה שעושה את הבית, אף על פי שאני מאוהב בקירות שלי. זה אחד הפרדוקסים של החיים שלי".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לקרוא מחשבות. להיות מנצח זה סוג של קונטרול פריק, מחזיקים בידיים פיזית כ־200-60 אנשים, מנחים אותם לעבוד ביחד ולהוציא מעצמם את הטוב ביותר. חלק זה פיזי בתנועות ידיים, אבל הרבה מהמקצוע של מנצח שמתקשר נון סטופ לא בדיבור אלה האנרגיות שזורמות במבטים של נגן או קבוצת נגנים, שמצליחים להבין מהאופן שבו אני נושם או מזיז את היד איזה סאונד אני רוצה לשמוע. זה סוג של קריאת מחשבות או חילופי אנרגיה. חוץ מזה שהייתי רוצה לדעת מה אחרים חושבים. הסקרנות קיימת".
למה אתה מתגעגע?
"לישראל של פעם עם הערכים שנעלמו: כבוד, סבלנות, סובלנות, איך מדברים, איך מתנהגים, מה לא עושים. אנחנו היום בתקופה שאני פוחד ברחוב. אני רואה בחדשות כל ערב שכנופיות נוער מתנפלות על אנשים, וזה בכל מקום, זה מושרש, גדול, מפחיד. הלגיטימציה, הנורמליזציה והיומיומיות של זה מאוד מפחידות ומבאסות. כמובן שזה סימפטום לדברים הרבה יותר גדולים. אני מתגעגע לישראל שלי של לפני 30-20 שנה. גדלתי בחולון ועברתי לתל אביב מיד אחרי תלמה ילין. זו לא אותה העיר, גם עם כל החפירות והחסימות, אבל בעיקר בערכים – זו לא אותה סבלנות, לא אותו סגנון דיבור ותקשורת".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אני חושב הרבה אם לחזור לגמרי לארץ. זה מתחבר לשאלה הקודמת כי כל השנים שחייתי בחו"ל אמרתי שאם חס וחלילה קורה משהו תמיד יש לי לאן לחזור, והחל מ־7 באוקטובר המובן מאליו התערער לחלוטין. ולמרות זאת זה עדיין הרצון".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"עבדתי קשה והגעתי למצב שאני יכול להרשות לעצמי כמעט הכל. אז בבית זה רהיטים, כלים או כל מה שמקרקע אותי לבית. מנגד, כל מה שקשור ברמה של איך שאני טס וחי בחוץ - דירות יוקרה, מלונות טובים, טיסות ביזנס".
על מה יש לך רגשות אשם?
"זה יותר פספוס מאשר אשם. על זה שפספסתי את אבא שלי, כולל להיפרד ממנו לפני שנפטר, את שתי הסבתות שלי ואנשים שאיבדתי מהמשפחה הקרובה. אני אשם בזה כי לא חייתי בארץ, בגלל שהייתי מרוכז בטירוף בקריירה שלי ופספסתי אותם".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"כל מה שהשגתי עשיתי לבד ובשתי הידיים שלי. היו אנשים שפתחו דלתות אבל בחיים לא ביקשתי טובה או פרוטקציה. היו מספיק אנשים שיכולתי לבקש מהם, אבל זה לא אני".
מה מפחיד אותך?
"המוות והדרך אליו, וגם יש לי פוביה מג'וקים".
מה עושה אותך מאושר?
“כשבאה אלי אשה אחרי קונצרט בשטוטגרט ואמרה שהיא נסעה שעה וחצי מעיר אחרת כי המוזיקה שאני עושה עוזרת לה להתמודד עם הסרטן שלה. אבל אושר באמת זה סיפוק. זה כשאני באופרה הישראלית מסיים חזרה, עולה למשרדים, יוצא מהמעלית ומרגיש שאני בבית. המקום היחיד בעולם שמה שאני עושה יש לו משמעות מבחינתי זה בעבודה שלי עם התזמורת שלי והאופרה הישראלית. רק פה אני מרגיש את האושר פיזית".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"הכישרון שלי שמגיע כנראה מהגנים של סבתא שלי ארנה אטינגר, שהיתה שחקנית בתיאטרון היידי ברומניה יחד עם ליא קניג. סבתא שיעשעה את הנאצים במחנה הריכוז טרנסניסטריה, קיבלה אוכל לאבא שלי בן ה־3 וכך הם שרדו".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"הפסנתרן והמנצח דניאל בארנבוים. הייתי אסיסטנט שלו באופרה בברלין וככה התחלתי את הקריירה הבינלאומית שלי. הוא ההשראה הכי גדולה שלי".
אם לא היית מנצח ומוזיקאי, מה היית עושה?
"הייתי רוצה לעסוק בכירופרקטיקה, אוסטאופתיה וכל מה שהוא טיפול בגוף. אני צורך את הדברים האלה וזה מרתק אותי".
דן אטינגר
גיל: 54 • מגורים: מנהיים, גרמניה • מצב משפחתי: בזוגיות
• פסנתרן ומנצח. המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית ושל התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. היה המנהל המוזיקלי של תיאטרון סן קרלו בנאפולי, של התזמורת הפילהרמונית שטוטגרט ושל התיאטרון הלאומי במנהיים. מנצח על האופרה "סלומה", שתעלה ב־8 במאי
