"זה טעים לחיות, לא למות"
לילה וחמודי חבשי, זוג מעורב יהודי ערבי ודור שביעי ביפו, מארחים ב"ארמון" שלהם כבר 30 שנה לארוחות פרטיות. עכשיו הם פותחים את ביתם לאירועי פופ־אפ עם שפע מעדנים, "כי המלחמה חונקת אותנו. לראות את הרחובות הריקים ביפו זה קשה וכואב"
השולחן הגדול במרפסת היפה מלא באינספור צנצנות ובקבוקים. חמודי חבשי מוציא עוד ועוד מגשי פאטייר מתנור העצים, בעוד בנו חליל ובת זוגו טליה מארגנים את בקבוקוני הערק המתובל במיצי פירות על השולחן הנוסף. לילה חבשי מתכוננת לקבל את אורחיהם. כבר למעלה מ־30 שנה מארחים בני הזוג לילה וחמודי חבשי ארוחות פרטיות בביתם, שהתואר ארמון יותר יאה לו, ברחוב עמיעד 3 בין שוק הפשפשים ליפו העתיקה. עכשיו הם גם פותחים אותו פעם בחודש לאירועי מכירה. תחת השם "בית מספר שלוש" (housethree.co.il) הם מוכרים שלל רטבים, מרקחות, חמוצים ומשקאות במחירים סבירים מאוד ובאווירה קסומה. הפופ־אפ הקרוב יתקיים בסוף השבוע 30-29 באוגוסט.
"חמודי ואני נשואים כבר 35 שנה. התחלנו לפני 32 שנה בקייטרינג", מספרת לילה, "זה היה בנוסף לעבודות שהיו לנו אז. חמודי היה אח בחדר ניתוח וראש צוות אנדוסקופיה, ואני ניהלתי עסק משפחתי של שיפוץ חלקי חילוף לרכבים ועוד עסק של נדל"ן". הם בני 60, שניהם מיפו, בני דודים מקרבה ראשונה. "אני יהודייה מצד אמא שהיא יהודייה עיראקית שעלתה מבגדד. סבא של חמודי מצד אבא הוא מוסלמי מצרי וסבתו נוצרייה לבנונית. אנחנו דור שביעי ביפו. ב־1947 המשפחה של אבא שלי ברחה לעזה אבל סבא נשאר פה עם העופות והצאן, לשמור על הבית ברחוב קדם. הוא אמר 'אני לא עוזב את הבית שלי".
יש לכם משפחה בעזה? בחיים?
"יש משפחה בעזה. חלקם בחיים וחלקם לא. הדודים והדודות יותר בקשר איתם. חלק נהרגו במלחמה וחלק אנחנו לא יודעים איפה הם".
העיסוק באוכל תמיד היה תחביב של חמודי ועוד לפני שלמד סיעוד הוא היה דייג וגם מכין בעצמו את הדגים. "אמא שלו בשלנית חבל על הזמן. והוא גם יודע חלק מהמתכונים שלה. אנחנו גדלנו על תרבות של אירוח ואוכל. בבית של סבא וסבתא, בדולפין 19, מול הכנסייה, היו עושים חתונות ומסיבות. הכל היה חאפלות שם. כל הזמן אוכל וריקודים. הוא נולד לבשל".
1 צפייה בגלריה
מוצרים שנמכרים בפופ־אפ. כדאי לנסות את הפסטו ליים ואת הפסטו פלפלים צהובים המותסס, שניהם נפלאים
(צילום: מיכל רביבו)
חמודי מציג לי את הצנצנות והבקבוקים על השולחן, מעשה ידיו להתפאר: זיתים כבושים, חצילים קטנים חמוצים, שזיפי בוסר כבושים, פסטו זיתים, פסטו ליים נפלא ופסטו פלפלים צהובים מותסס ומדהים בטעמו. גבינת ג'יבנה ערבית כבושה עם קצח ומחלב (גלעין הדובדבן), מלפפונים חמוצים מותססים ("פרוביוטיקה טבעית"). ויש סלט סלק אדום עם פומלות, סלט ריג'לה, שימורי טונה תוצרת בית. ריבות, בהן ריבת תאנים עם זעתר, ריבת שזיפים עם ורדים, ריבת פלפל שאטה עם גוג'י בריז, ויש גם חלות מיוחדות ענקיות ומאפי פאטייר עצומים ממולאים בבשר או בחוביזה ותרד או גבינה וזעתר. הצנצנות לא יקרות ועולות 35-25 שקל, שמן זית עולה 75 שקל. יש גם בקבוקי ערק קטנים מעורבבים במיץ סמיך של תאנים או משמש או אגס ועוד.
בתחילת שנות ה־90 הם קנו את ביתם שנבנה ב־1870 על שרידי חומת יפו והיה של משפחה פלסטינית. "לקחנו משכנתא וקנינו את הארמון הזה שהיה אז חירבה. אפילו מדרגות לא היו. בבנק טפחות לא רצו לתת משכנתא מרוב שזה היה הרוס, ותראה איך זה עכשיו". ואכן, הבית הוא לא פחות מארמון. הם שיפצו אותו בעצמם ובעזרת בעלי מקצוע לאורך השנים, וכיום הוא עמוס מקושט בחפצי אמנות מרהיבים, בכלי אירוח ובישול, ומטבח שנראה יותר כמו של מסעדה מאשר של בית פרטי. יש להם אוסף של כלי נחושת שכולל כדים פרסיים עתיקים, תבליט ענק שיצר האמן יואב בן דב על דפי זהב מפורטרט משפחתי שלהם, ריהוט אירופי מתחילת המאה ה־20 ועוד. הם התחילו בזמנו לארח כדי לממן את המשך השיפוץ ש"אף פעם לא נגמר. הבית משתנה כמונו".
לשאלתי מדוע הם נשארים מתחת לרדאר כל השנים לילה עונה: "זה רק מפה לאוזן. אני מדברת עכשיו כדי לקרב לבבות. אני עושה את הפופ־אפ כי המלחמה חונקת אותי. לראות את הרחובות הריקים, את זה שאי אפשר לדבר, שכל אחד בצד שלו. זה לא קל לי כי אני באה משתי התרבויות והבית שלנו הוא כל הזמן בית של חיבור וגשר. זה קשה, זה כואב"
מה עובר על יפו מאז המלחמה ועוד יותר מאז הפיגוע ברכבת?
"קשה לכולם, כלכלית ובכלל. לצערנו, אנשים שמים סטיגמות על יפו שמסוכן פה. שוק הפשפשים ריק עדיין. בהתחלה הגיעו גם ערבים ומאוד שמחנו, ופתאום הפסיקו. זה עצוב. התחלנו עם פופ־אפ כל שבוע, עכשיו פעם בחודש. באים גם עוד זוגות כמונו מעורבים. לאו דווקא יהודים וערבים, גם מעדות שונות. ההורים של אמא שלי בזמנו נידו אותה עד יום מותם. היום זה אחרת".
האירועים שהם מארחים יכולים להתחיל במספר אנשים מצומצם ולהגיע עד 200 אפילו. "אנשים חוגגים אצלנו ימי הולדת, נישואין, אירוסין, השקה של חברה, עסקה מאוד גדולה. עשינו גם סדנאות בישול למנהלים. אבל היום כבר אין לנו כוח לארח 200 איש. עם 80-70 איש אני עוד יכולה להסתדר".
הם מגישים באירועים מנות כמו מסחאן עוף בכל מיני ורסיות, אפילו סיגר ממולא במסחאן עם בצל וסומאק. יש דג שלם גדול אפוי במלח שחמודי פותח מול האורחים, מנסף יפואי אבל עם אורז בר. "אנשים רוצים היום יותר בריא. גם התבלינים פתאום שלמים ולא טחונים. אנחנו משתנים עם השנים", הוא מסביר. ויש גם קבב דגים, בורמה (שערות קדאיף) עם שרימפס ("עשינו מנה מלוחה מקינוח"), וסשימי דג אבל כבוש בשמן זית עם לימון כבוש. מזרח ומערב נפגשים.
זה לא קשה, מוזר, שאנשים מסתובבים אצלך בבית?
"בהתחלה זה היה קשה ומוזר. אבל כשאתה עושה את זה מתוך אידיאולוגיה, אתה יכול".
לא התעייפתם?
"לא. גם בעוד עשר שנים נעשה את זה. נארח. זה טעים לחיות, לא למות".
