"אני מכינה אוכל שהיית מת שאמא שלך תעשה לך"
אחרי שהתפרסמה בזכות הביסטרון בשוק לוינסקי ובר היין שחקי שחקי, אשת התקשורת לשעבר יהלומה לוי פותחת בבן יהודה המשתפץ את הבלקון, מעדנייה שהיא גם מסעדה
יהלומה לוי, אשת תקשורת לשעבר שהתפרסמה בזכות הביסטרון בשוק לוינסקי ואחר כך בבר היין שחקי שחקי בטשרניחובסקי, פותחת מקום חדש בבן יהודה. הבלקון יושב בבניין היפה במספר 120 שבו ישבה לפני 20 שנה מיקה שרון, עוד אגדת אוכל תל־אביבית, והוא "מסעדנייה", מעדנייה שהיא גם מסעדה. אפשר לקנות כאן אוכל מוכן הביתה ואפשר לאכול במקום. היא מגדירה אותו: "המקום שבו אתה תאכל אוכל שהיית מת שאמא שלך תעשה לך". זאת אומרת גרסאות מוקפדות ומוצלחות של האוכל הכי ביתי שיש – מרק עוף, בשר עם תפוחי אדמה (אבל אורגניים), רביולי גורמה ממולא מוצרלה וריקוטה ברוטב בר בלאן חמאה לבנה עם מיסו. ויש גם סלטים מאוד פשוטים אבל נהדרים, קפה וכריכים. יש גם בורקס תוצרת בית עם מנגולד וג'יבנה. הכל טעים מאוד וגם, הפתעה, במחירים נוחים למדי, בטח ביחס לתל אביב.
לוי (57) נולדה בעתלית. היא התקבלה לגלי צה"ל כמעט במקרה. "לא היה לי חלום להתקבל לגלי צה"ל", היא מספרת. "בבית שמענו קול קהיר. ההורים שלי ממוצא מצרי. שכנה שכנעה אותי לפנות למיונים והתקבלתי". היא עבדה בעיתון "חדשות", היתה בצוות ההקמה של גלגלצ, רדיו ירושלים וברדיו תל אביב שבו הפכה בגיל 30 להיות מנכ"לית. בגיל 40 החליטה שנמאס לה מעולם התקשורת: "חייתי בחממות. לא רק גלי צה"ל, גם רדיו תל אביב היה חממה. וכשהגיע הזמן להמשיך לטלוויזיה או למקומות מסחריים אחרים, זה לא התאים לי. זה הגעיל אותי".
ב־2011 פתחה את הביסטרון, ספק מסעדה ספק מזנון קטן בפאתי שוק לוינסקי. "מגיל צעיר אני מבשלת ואוכלת. בגיל 14 כבר בישלתי מהספר הסיני של אהרוני, ועד אז אכלתי אוכל מצרי מדהים של אמא שלי. קראתי את 'אפשר גם בלי קוויאר' (ספר ריגול של יוהנס מריו סימל שכולל גם תיאורי אוכל מפורטים ח"ג). אפילו לא ידעתי מה זה קוויאר אבל זה הטריף לי את המוח. אז כל השנים שלי בתקשורת גם בישלתי וגם אכלתי. כבר בצבא הייתי הולכת למסעדות. שרתתי בירושלים והייתי אוכלת אצל דניאלה בבארוד, ואצל פיני לוי בפיני בחצר. מאוחר יותר את רוב הזמן שלי בכנסים בחו"ל ביליתי בשווקי אוכל. כשהייתי בת 19 חיזר אחריי גבר שהבין דבר או שניים ולקח אותי לאכול בתל אביב הקטנה (מסעדה מפורסמת באותם ימים, של רפי שאולי – ח"ג) ושאל אותי אם אני רוצה פילה. בשבילי פילה היה הדג הקפוא המגעיל ההוא של ילדותנו. הוא הזמין את זה לעצמו. כשהגיע הסטייק פילה הבנתי שיש גם דברים אחרים בעולם. כל החברים שלי היו שפים, בהם חיים כהן, אייל שני ושרי אנסקי שלימדה אותי כל מה שאפשר לדעת על אוכל. אחרי 20 שנה הבנתי שיש לי מה להציע גם בתור בשלנית, לא רק בתור אכלנית".
את האוכל של אמה הנציחה בביסטרון שלה, שבו הגישה פלאפל מצרי ומלוחיה, לצד מנות כמו ניוקי סלק עם אגוזים. "זה נפתח בכלל כמקום של סנדביצ'ים וסלטים, מזנון. שם נולד סלט יהלומה עם מוצרלה ופול ירוק שמלווה אותי עד היום". הביסטרון פעל ארבע שנים, ובזמן הזה הספיק המקום הזערורי הזה להפוך למוסד של ממש. כבר שם התחיל הרומן שלה עם אוכל בריא, אבל לא על חשבון הטעם. "האוכל שהכנתי היה כמעט כולו צמחוני. היו גם לביבות כרובית־שרימפס, שהיו חריגות".
משם המשיכה ליהלומה בנמל תל אביב, פרויקט גדול הרבה יותר, אבל אחרי עשרה חודשים עזבה, ועברה לשחקי שחקי, שאותו עזבה במשבר הקורונה. במשך כל השנים האלה היא מפעילה קייטרינג ששמו עובר מפה לאוזן, בבלקון היא מתכוונת גם לערוך אירועי קייטרינג אחרי שעות הפעילות "במרפסת, בערב, כשיהיה סגור, בשבתות. מתי שיהיה צריך".
אחרי שחקי שחקי עברה במפתיע להיות השפית הראשית של רשת בתי הקפה לנדוור. אני תוהה מה לעזאזל עשתה במקום שאינו נחשב אפילו לרשת בתי קפה טובה במיוחד. "רציתי לעשות מה שג'יימי אוליבר עשה בבתי הספר באנגליה", היא עונה, "לשפר את האוכל, להפוך את המקום מבית קפה לביסטרו. וזה שאתה אומר שזו לא רשת מוצלחת, זו תפיסה מאוד תל־אביבית. מחוץ לתל אביב זו רשת שעושה עבודה מצוינת". היא הרוויחה שם כסף טוב כמו שהיא מודה ביושר, ולמדה להיות מקצוענית. "נפרדנו כידידים", היא אומרת. "גם אני למדתי המון. למשל, לעבוד עם ספקים שהם גם בעלי יכולת ייצור גדולה אבל גם ארטיזנליים. זה משרת אותי גם כיום".
הביצים בבלקון הן ביצי חופש, הבשר מגיע מחוות קפנדה ויש גם גבינות של המחלבה הקטנה ושל פרויקט ואדי עתיר. המחירים, כאמור, נוחים מאוד. מנה של קפלצ'י (כמו רביולי) עולה 48 שקל; כריך ביצים נהדר עם בצל מקורמל – 25 שקל; פלפלים ממולאים – 36 שקל. יש גם מוצרי מזווה מעטים אבל טובים, קצת יין פשוט וטוב, חליטות וקמבוצ'ות שהיא מייצרת, ואפילו פירות מסוכרים בסגנון יווני שהיא נותנת לי לטעום. תאנה ושזיף וגויאבה עם קצת יוגורט. זה נפלא
את המקום החדש פתחה יחד עם שני שותפיה, אנשי העסקים תומר רז ומשה ירדן בכר, שהכירה בימיה בלנדוור. היא משוכנעת שתצליח ולא מפחדת – לא מהמצב, לא מהחפירות בבן יהודה ("אני אעשה הרבה משלוחים וטייק אוויי") ולא מגילה שנחשב מתקדם במקצוע הקשוח הזה. "אני אוהבת לעשות את זה. שלוש שנים ואז אסע ליוון, הלוואי. בינתיים השיר שלי הוא להאכיל אנשים טעים. זה מה שאני עושה הכי טוב".
