איך מגדלים ילדים ספורטיביים
גם בעידן הטכנולוגי היושבני אפשר לגרום לילדים לצאת לטיול, לריצה או רכיבה. אילן גולדמן, אב לבת 3 שרוכבת לגן על אופניים ולבן 11 שסיים לאחרונה מרוץ של 12 ק"מ, מסביר איך לגדל ילדים שאוהבים לזוז
בחודשים האחרונים, בכל פעם כשבתי הקטנה עושה את דרכה לגן, היא זוכה למבטים משתאים מהסביבה. לא מעט אנשים ביישוב בו אני מתגורר מופתעים מאוד לראות איך ילדה שובבה, שרק לא מזמן מלאו לה שנתיים וחצי, רוכבת בזריזות מאות מטרים על אופניה ללא גלגלי עזר, כשאביה משתרך אחריה בריצה. הפליאה הזאת מלווה אותה גם במסלול הפאמפטרק השכונתי כשהיא דוהרת במורד ומעלה השיפועים והפיתולים.
אבל בבית שלנו זה דבר רגיל למדי. אחיה הגדול למד לרכוב בגיל די דומה וכבר בגיל 3 החל לטפס איתי רגלית על הרים. כשהיה בן 6 טיפסנו לראשונה מהבניאס לחרמון ועשינו את מלוא מסלול "מים אל ים" במשך שלושה ימים (84 ק"מ). כך אנו מציינים כל יום הולדת שלו מאז. בכל שנה כשהתאריך מתקרב, הפרפרים בבטן שלו מתעוררים וקשה להסביר כמה ההתרגשות שלו גדולה לקראת המאורע. מתנת יום ההולדת הופכת לאירוע שולי ביחס לטיולים וההרפתקאות שהם מזמנים. כיום, כשהוא כבר תיכף בן 11, אנחנו משתתפים יחדיו בתחרויות ריצה בארץ ובעולם ומבצעים טיולים מפרכים ומאתגרים שאורכם עשרות קילומטרים במקומות היפים ברחבי תבל. לאחרונה הוא סיים בהצלחה מרוץ של 12 ק"מ שאותו רצנו יחד בהרי הבלקן הבולגריים.
קשה אולי להאמין כשמדובר בילדים בעידן כה טכנולוגי ויושבני, אבל מעולם לא נאלצתי לדחוק בו או באחותו הקטנה לצאת ולאתגר את עצמם. כשבני רק נולד, קראתי מסקנות של מחקר שטען כי חלק חשוב מאוד בעיצובם של ילדים מתרחש עד גיל 5. "השנים הראשונות לחיים הן תקופה של גמישות מוחית מרבית שבה המוח יוצר מיליוני קשרים עצביים בכל רגע", נכתב במסקנותיו של הספר החשוב "From Neurons to Neighborhoods: The Science of Early Childhood Development", שהוציאה המועצה הלאומית למחקר של ארה"ב בשנת 2000. הספר הצביע במפורש על הקשר ההדוק בין אופי ואיכות החשיפה הסביבתית להתפתחותם של ילדים. אצלנו נלקחה החלטה מודעת שחשיפה רבה לטבע ולאורח חיים פעלתני תהיה חלק מהדנ"א של הבית שבו הילדים יגדלו. שמלבד העבודה היומיומית הרגילה, תהיה לנו עבודה תובענית נוספת שתכלול הפעלה גופנית קבועה של הילדים בפנים ובחוץ (כולל בסופי שבוע וחגים). גם בהקשר הזה קיימים היום כבר לא מעט מחקרים שמצביעים כי קיומה של שגרה קבועה של פעילות גופנית, כזו המשלבת משחק חופשי בחוץ ואתגרים מוטוריים בגילאי הילדות הצעירה, בהחלט יכול לתרום בצורה משמעותית לקידום הרגלי תנועה נכונים ובריאים בהמשך הדרך. בנוסף, חוקרים בודקים האם ביצוע פעילות גופנית קבועה עד גיל 5 יכול להיות גורם משפיע בהפחתת הסיכוי לסבול מהשמנת יתר בהמשך החיים. כאן התשובה עדיין אינה חד־משמעית והמחקר בנושא עדיין נמשך.
אז כיצד נראים החיים בבית פעיל גופנית? הדוגמה הטובה הראשונה היא מימי הגן המוקדמים, אז נלקחה על ידינו ההחלטה שלא משתמשים בעגלה כדי לנייד את הילדים. בטרם בכלל למדו ללכת, מנשא חשוף שבו הם רואים את המרחב וחוקרים את הסביבה היה תמיד האפשרות המועדפת. מרגע שלמדו לזחול או ללכת, גילו שהדרך היחידה להגיע ממקום למקום היא בכוחות עצמם. הסוד הוא עד כדי כך פשוט: כשאין עגלה, אין שום סיבה לבקש אותה. התניידות רגלית הופכת לאפשרות הטבעית ביותר. מלבד הפעלתנות והמרץ שנבנים מדי יום, הקואורדינציה והשיפור המוטורי שהילדים רוכשים בתהליך, בטח שבהליכה מוקדמת בשטח, מורגשים שנים קדימה.
שלב האופניים (תחילה אופני איזון) הוא הבא בתור. גם בו הילדים לומדים שוב שהדרך להגיע ממקום למקום היא בכוחות עצמם. כשבתי מחנה כיום את האופניים שלה בפתח הגן, אין גאה ממנה, כאילו החנתה את רכב הספורט המפונפן. אנו מצידנו תמיד נעשה את המאמץ הנדרש כדי לא לקחת אותה ברכב ולאפשר לה לבנות מסלול הרפתקאות רכוב וארוך לגן.
במקביל, מעולם גם לא התרנו לילדים בבית שימוש בכלי ממונע - לא אופנועים או מכוניות חשמליות מיניאטוריות, לא קורקינטים ואופניים חשמליים. מגיל אפס לימדנו אותם על החסרונות והסכנות בכלים הללו, בתלות ובעצלות שהם מפתחים. כלל נוסף שיישמנו הוא שאף אחד בבית לא משתמש במעליות או במדרגות נעות. חינכנו את הילדים שאלו נועדו לזקוקים להן - אנשים המתקשים ללכת או לטפס – ולא עבור ילדים בריאים, חזקים ונמרצים כמוהם. הפעלתנות תמיד הגיעה ביחד עם חינוך לאהבת הטבע ושהייה ממושכת בו. יציאה לקמפינגים החלה מיד עם היציאה מהבטן. אוהל, שינה תחת כיפת השמים היו ועדיין מהווים חלק בלתי נפרד מחייהם. הם מתים על זה ותמיד מחכים בקוצר רוח "להקים מחנה" מחוץ לבית.
פעמים רבות, וזאת אולי הדוגמה הטובה ביותר לכך שהחינוך שבו נקטנו נושא פרי, הילדים הם אלו שדוחפים כיום לפעילויות. לשמחתנו הם תמיד יעדיפו לעלות על האופניים או לצאת לאיזו ריצה שווה במסלול חדש. אין להם טלפונים חכמים וזו בהחלט עובדה שנותנת דחיפה נוספת לצאת החוצה למרחב ולזוז. נראה שהעבודה הנוספת שלנו, זו שבחרנו במודע לקחת כשהילדים נולדו, מתחילה להשתלם לנו ונכון לעתה אין לנו שום כוונה להיפטר ממנה בקרוב.
