הסרט "ברנינג מן" הופך את הטראומה למניפולציה
"ברנינג מן" סרטו של איל חלפון מתמודד עם הטרגדיה של 7 באוקטובר באופן לא מתוחכם ומאכזב, וראוי לצפייה רק בזכות המשחק של שי אביבי שמחזיק אותו על כתפיו
״ברנינג מן״, סרטו של איל חלפון, מצטרף כעת ל"חמצן", שביימה נטעלי בראון, שעדיין מציג בבית הקולנוע. שני הסרטים דומים להפליא בנוף המילולי והעלילתי שלהם, אבל שונים לחלוטין. שניהם מספרים על דמות חד־הורית שהבן שלה חייל והיא בחרדה לא מוסברת מפני מה שעלול לקרות לו שם. הגיבור של ״ברנינג מן״ (שי אביבי) מסיע את בנו לבסיס, ומרוב חרדה ממה שעלול להתרחש מחליט לא לחזור הביתה ומתנחל ליד עץ מחוץ לבסיס, מחכה לרגע שהבן ישוב משם, והגיבורה של ״חמצן״ (דאנה איבגי) מחליטה לעשות הכל כדי למנוע מבנה לחזור לצבא.
שניהם פרפראזות לרעיון של דויד גרוסמן ב״אשה בורחת מבשורה״, וזו לא אסוציאציה פרטית - באופן מפתיע שני הסרטים האלה עוסקים בדמויות ראשיות שמילים, שירה וספרות מעסיקות אותן. ״ברנינג מן״ עוסק באב שמילים וספרים עומדים במרכז חייו, ו״חמצן״ שואב את שמו והשראתו מהשיר בשם זה מאת דליה רביקוביץ׳.
ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבעוד שניהם מאוד מפוספסים, ״חמצן״ הוא הטוב מהשניים כי יש בו כמה סצנות מצוינות (לצד כמה סצנות מתסכלות בכמה שהן מפוספסות), וניכרת בו ההשפעה רבת הפיוט והאירוניה של הבמאי הנצרתי לשעבר, איליה סולימן. ובעיקר, הסרט הזה צולם לפני 7 באוקטובר 2023 ואיכשהו מנבא באופן מבהיל את התקף החרדה הקולקטיבי שאירועי היום הזה, והמלחמה אחריו, עוררו בציבור. ״ברנינג מן״, לעומת זאת, צולם אחרי 7 באוקטובר ומגיב לטבח ולמלחמה באופן ישיר. הוא עושה את זה באופן כה מאכזב ולא מתוחכם, שכל הסרט הזה מרגיש כמו החמצה.
הרעיון היסודי יפה: שי אביבי, שובה לב ומרגש גם כשהוא מחזיק על כתפיו סרט לא טוב שראוי לצפייה אך ורק בזכותו, מגלם גבר בשם יונה. יונת שלום או הנביא יונה שמתיישב מתחת לעץ הקיקיון באמצע המדבר, או גיבורי ״מחכים לגודו״ שמחכים על אם הדרך ליד עץ גדול, מחכים למישהו שלא יגיע. דמיינו את ״במהלך הזמן״ של וים ונדרס אבל כשהגיבורים לא נוסעים, אלא עומדים במקום, ושאר הדמויות עולות אליהן לרגל. ל״ברנינג מן״ יש מבנה של סרט מסע, אבל בלי התנועה.
יונה נפגש עם אוסף דמויות שחולפות על פניו, ולכל אחת סיפור משלה. וכאן הסרט נופל: כל דמות שיונה פוגש מאכלסת סצנה משל עצמה, וכל הסצנות האלה כתובות באופן לא טוב. מעבר להצעה הסכמטית של המסגרת, אין אף דמות ואף מפגש שמצליחים ליצור עניין, ריגוש או משמעות. יש משהו מאוד אגבי ובנאלי בכל הסצנות.
ואז מגיעה סצנת הסיום. לא נהוג בביקורות לעסוק בסצנת הסיום, אלא שזו של ״ברנינג מן״ כה מעצבנת שהיא מאירה את הסרט כולו באור של מניפולציה חסרת תחכום.
שלושה סרטים העוסקים ישירות ב־7 באוקטובר וצולמו אחרי הטבח מוצגים כעת בארץ: ״כן״ של נדב לפיד, ״על כלבים ואנשים״ של דני רוזנברג ו״ברנינג מן״ של איל חלפון (היה גם את ״תהיה חזק״, שעלה ומיד ירד בצדק). ״ברנינג מן״ הוא הראשון שלוקח את הטראומה והופך אותה למניפולציה, לוקח טרגדיה והופך אותה לסרט אקספלויטיישן. במשך כמעט כל 103 דקותיו ״ברנינג מן״ הוא סרט בינוני ומוחמץ, רעיון טוב שמבוצע ללא שאר רוח, אבל הסצנה האחרונה שלו מוסיפה לו טוויסט והופכת אותו לסרט נורא.
שי אביבי וסוזנה פפיאן ב"ברנינג מן". כמו סרט מסע, אבל בלי התנועה
