בבארי קוצרים שדה שעורה ראשון, בדרך ל"סינגל בארי"
לפני כמה ימים נקצר בבארי שדה השעורה הראשון בארץ שגודל עבור ייצור ויסקי. מאחורי “סינגל בארי” עומדים חיים ילין, בן הקיבוץ, ומזקקת מילק אנד האני זוכת הפרסים. ילין חולם על הקמת מזקקה בקיבוץ ופועל גם לשיקום הפאבים בעוטף עזה, כדי שיהיה איפה להרים כוסית לתקווה
פנים רבות לה לתקומת יישובי העוטף, זו שהיא כרגע יותר תוכנית מאשר ביצוע ועושה את צעדיה הראשונים, האיטיים והמהוססים בימים אלה ממש בצל המלחמה ההולכת ומתעצמת שוב לדאבון הלב. לאחרונה סיפרנו כאן על לידתו של יקב חדש בבארי, יקב בארי. כשביקרתי שם פגשתי גם את חיים ילין (66), חבר הקיבוץ, לשעבר חבר כנסת (יש עתיד) וראש המועצה האזורית אשכול. כעשרה ימים אחרי 7 באוקטובר קעקע על ידו את התאריך הנורא ומאז הוא מקדיש את כל זמנו לטובת שיקום העוטף בכלל ובארי בפרט. מתרוצץ בין ועדות ותורמים ומה לא.
הוא מחלק את חייו כרגע בין ביתו בבארי לדירה ששכר בתל אביב, שאליה הגיע מיד עם תחילת המלחמה. שם, בפאב הוותיק עמירם מול מגרשי התערוכה הישנים, פגש יום אחד את אנשי מזקקת הוויסקי המקומית מילק אנד האני, את סמנכ"ל המכירות טל חוטינר ואת המזקק הראשי תומר גורן. וכך, על כמה וכמה כוסות גינס ועוד לא מעט צ'ייסרים של ויסקי, נולד הוויסקי של בארי. זה שפעם כולנו נוכל לשתות.
מילק אנד האני אומנם מייצרים כבר כמה שנים ויסקי עברי במזקקה שלהם ביפו ואף זוכים בלא מעט פרסים מכובדים על חלק מהמגוון העשיר שלהם, בהם אפילו פרס הוויסקי הטוב בעולם שקיבלו ב־2023 בתחרות ה־World Whiskies Awards על ויסקי המסיים את התבגרותו בחביות שרי ישנות, ופרס צוות הייצור הטוב בעולם שבו זכו בתחרות האחרונה של הפרס היוקרתי – אבל עכשיו, לראשונה מאז הקמת המזקקה ב־2013, ייצרו בה ויסקי שלא רק מיוצר אצלנו אלא אף משתמש בשעורה מקומית. עד עכשיו הגיעה השעורה, חומר הגלם המרכזי בוויסקי לצד המים, ממעבר לים.
לפני כמה ימים נקצר השדה והשעורה יצאה לתהליך הייבוש, הקלייה, הטחינה, התסיסה, הזיקוק והיישון שבסופו יגיח ממרתפי המזקקה (טוב, לא ממש מרתפים, אנחנו עוד לא בסקוטלנד, אבל כן טחנת קמח ישנה) הוויסקי הישראלי הראשון שנוצר כולו מחומרי גלם כחול לבן.
בומים בדרך לשדה
ילין הוא איש רעים להתרועע, כפי שכבר למדתי מאינספור פגישות איתו על הבר בעמירם — ארגנטינאי עם לב גדול ונשמה ענקית שאוהב לחבק, לצחוק ולשתות. מתחת לכל זה מסתתר פצע גדול. לעמירם הוא מגיע בכל שלישי היישר מפגישה עם הפסיכולוגית שלו.
עכשיו אנחנו עוברים בבארי בין הבתים השרופים והמופגזים. תמונות קשות ומוכרות מהאסון שהקיבוץ ספג. בימים אלה עדיין אי אפשר להיכנס לבארי בלי מלווה מקומי, ובקיבוץ עוד מסתובבות קבוצות שבאו ללמוד מקרוב על מה שקרה.
"ראיתם את זה, ראיתם הכל", הוא אומר פתאום. "זה הכל קופי־פייסט. בוא ניסע לשדה". בדרך הוא לא מתאפק ובכל זאת מראה עוד ועוד דרך חלון המכונית. הכאב שלו, כמו גם הרצון לספר, הם אינסופיים. הוא מראה את החממות. "מי שהיתה לו סבלנות ורץ לכיוון החממות, ניצל".
אחרי שאנחנו לוקחים בזהירות את הסיבוב, לוקח אותי ילין לשדה השעורה. כאן הוא רוכב גם את רכיבות הבוקר שלו על אופניו. "הבוקר רכבתי כאן כמו תמיד, והיו בומים מעזה. שמעתי אותם דרך המוזיקה באוזניות. הלב קפץ לשמים והדופק עלה ל־180 ולא בגלל הרכיבה. זה לא נשלט. יש דברים שלא מתרגלים אליהם", הוא אומר. "אני לא מפחד. אני לא פחדן. אבל אני לא אוהב שמפתיעים אותי".
100 טונות שעורה לוויסקי
אנחנו מגיעים לשדה כמה ימים לפני הקציר והוא עומד בין שיבולי השעורה כמו אבא גאה. "זו שנת בצורת. ירדו 140 מ"מ. זה 40% מכמות המים השנתית. לוקח הרבה יותר זמן ככה לשעורה ולחיטה להתמלא, להבשיל. כל החיטה הולכת ככה בכלל למספוא, אין גרעינים". עכשיו בורח לו לרגע הפוליטיקאי שבו: "אמרתי את זה כבר ב־2019, מדינה ששורפים לה את השדות, שלא תתפלא כשיבואו להרוג". בדיעבד מדובר בלא פחות מנבואת זעם נוראית.
הוא נרגע קצת, מצביע לעבר מטעי החוחובה והזיתים בגאווה וחוזר לשעורה. "מעולם לא היתה כאן שעורה קודם". ועכשיו יש. 250 דונם, כולם לטובת הוויסקי. השדה ייתן 400 ק"ג לדונם אז בסך הכל 100 טונות. כשאני שואל כמה ויסקי זה נותן, הוא עונה שעוד קשה לדעת. הוא עוד אפילו לא יודע אם השעורה הזו יכולה באמת לתת ויסקי טוב. את זה יבדקו בהמשך. משעורה מקומית כבר הצליחו לייצר בארץ בירה. מבשלות שקמה הדרומית מבית קרלסברג וטובורג המקומיות (כלומר השלוחה שלהן כאן) מוכיחות את זה כמה שנים. הוא מראה לי את הגרעינים. הם עדיין לא מוכנים. בעיקר בגלל היעדר הגשם.
בכל מקרה, הוויסקי יהיה סינגל מאלט, כלומר מאלט ויסקי ממקור אחד. הוא ייקרא ככל הנראה "סינגל בארי", שם דו־משמעי, רמז למסלול הרכיבה המקומי המתפתל בין השדות.
אני שואל אותו ממתי הוא איש של ויסקי והוא מפתיע אותי ועונה שרק מגיל 40, ושבבית שלו, כמו אצל כל ארגנטינאי טוב, שתו בעיקר יין. וגם ורמוט. "גיליתי את הוויסקי הטוב אצל המשפחה בקנדה", הוא מספר. "מה שהיה אז בארץ היה קצת פחות טוב... זה שרף לי את החזה ולא יכולתי לשתות. ביקשתי תמיד משהו שמחליק בגרון וזה רק שרף עוד יותר". הוא מספר איך לימים התאהב בוויסקי של מילק אנד האני, במיוחד בזה שעבר בחביות השרי, זוכה הפרס. הוא טעם את כולם.
ילין חולם על מזקקה מקומית שתיבנה על שטח חדש של לא פחות מ־5,000 מ"ר שיוקם בצמוד לקיבוץ ובו יישבו בעתיד גם המחלבה הוותיקה, המאפייה ויקב בארי. זה חלום גדול ויקר אבל אפשר לסמוך עליו שלא ינוח ולא ישקוט עד שזה יקרה. בינתיים הוא מעורב גם בפרויקט שיפוץ ושיקום הפאבים בעוטף, שיהיה איפה לשתות גם עכשיו, לא רק בעמירם. לחייכם, חברים.
