מלנה דל ריי ועד לסופי קאל: המלצות התרבות של יערה שחורי
הסופרת והמשוררת, עורכת ספרות המקור בהוצאת כתר, ממליצה על ספר סיפורים וצילומים, פודקאסט של הנינה של פרויד והפופ של לנה דל ריי
יערה שחורי: "המלחמה תפסה אותי בתחילת שבוע הספר. יש הנוהגים לכנותו ברטינה מסוימת 'השבוע הארוך ביותר בשנה', אבל הייתי שמחה לחזור לשם. ביומו הראשון עוד התכופפנו תחת דוכני ספרים במתחם שרונה באזעקה, אבל שמחנו בקוראות ובקוראים, במפגש, במילים. גם אז לרגע לא חשבנו שהמצב נורמלי", מספרת הסופרת והמשוררת יערה שחורי, עורכת ספרות המקור בהוצאת כתר. "בגלל המלחמה כמובן שבוע הספר בוטל. וכן, יש דברים גרועים בהרבה".
ספר
"סיפורים אמיתיים" / סופי קאל
זה לא ספר חדש אבל את העותק שלי קיבלתי רק עתה מחברה טובה. זה ספר שהוא כמעט חפץ מעבר למי שמחזיקה בו. קאל אומרת את כל האמת וגם משקרת. היא מצלמת ומספרת פיסות מושלמות של סיפורי חיים, אהבה וכאב ולילות ארוכים מנשוא. היא ממציאה חוקים ומערבבת מציאות ודמיון. היא טווה את הכל ומותירה אותנו עם נעל אדומה, מיטה שרופה, מכתב, צילום בפרופיל, בדיחה אכזרית וטוב לב. מידתם הקטנה של הסיפורים והדהודם הארוך החזיקו אותי כשהטילים נפלו. כשאפילו זה הפך בלתי אפשרי ניתן היה לבהות בצילומים.
פודקאסט
fashion neurosis / בלה פרויד
הפודקאסט של נינתו של זיגמונד פרויד ובתו של הצייר לוסיאן פרויד – והאזכורים האלה הפעם בהחלט מן העניין – עוסק לכאורה באופנה. היא מזמינה את אורחיה המפורסמים מאוד אל הספה בסטודיו שלה, שם הם מוקפים בתמונות שלה בצעירותה עם אביה, והיא מדברת איתם על מקום הבגדים בחייהם, משרבבת את שמו של אביה לכל שיחה ואת ילדותה במרוקו שם לבשה כפתנים מקסימים. אבל בתוך כל זה מצליחה ליצור שיחות יפיפיות עם מרואיינים כמו הסופרת זיידי סמית, קורטני לאב, ניק קייב והסופר הנורבגי קארל אובה קנאוסגורד. משהו בשילוב בין האינטימיות, הסביבה דמוית קליניקה שיצאה מדעתה, ההתפעלות הגורפת שלה והשילוב בין מודעות גבוהה לחוסר מודעות יוצר שיחות מקסימות וגלויות לב. וכן, כדאי לאהוב אופנה בשביל זה אבל לא מוכרחים.
מוזיקה
לנה דל ריי
בדיוק מלאו 40 ללנה דל ריי, שנולדה בתור אליזבת' וולרידג' גרנט ביוני 1985 בניו יורק. היא קראה לעצמה לנה בהשראת שחקנית הקולנוע לנה טרנר והשירים שלה הם פסקול דרמטי רומנטי של העצב המתוק, הספרותי והמלנכוליה הזוהרת, הפופ־אינדי האהוב עליי. רטרו אמריקנה אם נרצה, אבל זאת אמריקה של דיוויד לינץ' וסילביה פלאת'. היא ההמנון הלאומי שלך, אם נעשה פרפרזה על אחד משיריה, וכרגע אני מעדיפה אותו על לא מעט המנונים אחרים. דל ריי אולי לא תמשוך אותך בשערותיך מן התחתיות, אבל היא תלווה אותך לשם.
