בלי לדחוף אוכל לסועדים, בלי מוזיקה ובלי היררכיה: דיוקן של אורנה ואלה בדוקו חדש
"אורנה ואלה" סרטו של הבמאי תומר הימן הוא פורטרט עדין ומורכב של בית הקפה התל־אביבי האיקוני, בשנת הפעילות האחרונה שלו. “היום היינו עושות אוכל שונה מאוד ממה שעשינו אז”, אומרת אלה שיין, מצמד המייסדות
"יש היום מסעדות ושפים נהדרים ששמים אותי, אותנו, בכיס הקטן מבחינת הידע והמקצוענות. קטונתי", אומרת אלה שיין, בשיחה לקראת הקרנת הסרט הדוקומנטרי "אורנה ואלה" של תומר הימן, על המסעדה המיתולוגית, "אנחנו הרי אוטודידקטיות ולא למדנו בשום מקום. כמו שאורנה אומרת: אנחנו הנמלים העמלניות. אם היינו עושות עכשיו אוכל, כנראה היינו עושות אוכל שונה מאוד ממה שעשינו באורנה ואלה. למשל, למלצרים שלנו היה אסור למכור, אפשר היה להציע, להסביר ולהנחות. אתה מורה דרך של מי שיושב במסעדה, לא איש מכירות. לא הייתי רוצה לפתות אנשים לאכול".
סרטו של הימן, שהוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב, מציג כעת בבתי הקולנוע של רשת לב ובהמשך ישודר בטלוויזיה ב־HOT, והוא לטעמי יצירת מופת קטנה. הימן מתעד את הקפה של אורנה אגמון ואלה שיין בשנתו האחרונה (בין 2017 ל־2018) מתוך 25 שבהן פעל ברחוב שינקין בתל אביב בימי הזוהר של הרחוב. הקפה הפך במשך השנים למסעדה ממש, ובעיקר למוסד תל־אביבי, והיה אחד הגורמים המרכזיים להפיכתו של הרחוב למושג של ממש בתרבות הישראלית.
הימן, דוקומנטריסט מוכשר וזוכה פרסים, החל את דרכו כמלצר בבית הקפה, שבו עבד במשך שש שנים. מאז הוא פיתח קריירה משגשגת ויצר בחברת ההפקות המשותפת שלו עם אחיו ברק סרטים רבים, בהם "תומר והשרוטים", "בובות נייר", "מיסטר גאגא" על אוהד נהרין ו"יונתן אגסי הציל את חיי".
1 צפייה בגלריה
שיין והבמאי תומר הימן בהקרנה של הדוקו בשבוע שעבר. סרט יפהפה על אוכל, אכילה ויחסים בין הגיבורות
(צילום: יובל חן)
שאלתי את שיין מה לדעתה היה הקסם של אורנה ואלה, בסוף השיחה הקצרה בינינו נדמה שהיא מוצאת את התשובה: "יש אנשים שרוצים שתגיד על האוכל שלהם 'וואו'. אנחנו חיפשנו יותר 'אהההה'", היא מדגימה אנחת עונג ורווחה. תפיסה הזו משקפת את גישתה של שיין, שלא מתחברת לעולם שבו מסעדות ובתי קפה הפכו בעיקר לבילוי ופחות למקום שבו באמת אוכלים. בעיניה, זה קודם כל עניין של הזנה אמיתית. "נכון שהאוכל שלנו היה מאוד בריא. אבל אני לא אוהבת את המילה הזאת, בריא", היא אומרת.
העונג העצום להאכיל אנשים
בסרט מתמודד הימן בתבונה עם אותה שינקינאיות מפורסמת שהיתה יכולה להיות בעוכריו. זאת היתה יכולה בקלות להיות קינה תל־אביבית על ימיה העליזים של העיר שחלפו מבלי שוב, ימים שבהם ייצגו רחוב שינקין וחלק מהחנויות שבו (כמו "האוזן השלישית" או חנות העיצוב "פלסטיק פלוס") סוג של תרבות תל־אביבית אלטרנטיבית. רחוב שהפך בעיני חלק מהציבור גם לסמל לכל מה שרע או לפחות עקום ומתנשא בתל אביב – אוסף לא גדול של אמנים ואנשי תרבות ותקשורת, מיוחסים (בעיני עצמם?), ובעיקר מתנשאים ומנותקים.
במקום זה הוא יצר סרט יפהפה על אוכל ואכילה המציג תמונה מורכבת, ועדינה, של היחסים בין שתי הגיבורות הראשיות, אגמון ושיין, וגם, וזה כבר באמת מעורר השתאות, סרט על מוות. ואף שיש גם מוות אנושי בשוליים, המוות המוצג בסרט הוא של בית הקפה עצמו. וכאן מצליח הימן, בעזרת שתי גיבורותיו הרהוטות וכובשות הלב, להפיח רוח אנושית במקום. הימן מתעד בסרט בעיקר את סופה של המסעדה בשנתה האחרונה. הוא מלווה את שיין ואגמון בחיבוטי הנפש שלהן בקשר לסגירה, יחסי האהבה־שנאה שלהן עם המקום, השעבוד האינסופי לעבודה והפרפקציוניזם שלהן שניכר בכל פרט.
אורנה ואלה היה עסק מצליח עד יומו האחרון ולא נסגר כמו מסעדות רבות אחרות בשל כישלון כלכלי. בנה של אגמון, הלל, שגדל ועבד בקפה, אומר בסרט שאמו רצתה לסגור את המקום 15 שנה ותמיד אמרה שהוא הרס לה את החיים. ומנגד הן מספרות שם על העונג העצום שהפיקו מלהאכיל אנשים, עונג שקצת נעלם מחיי המסעדנים של ימינו וכתוצאה מכך כמובן גם מעולמם של הלקוחות. לאט לאט הופכת בסרט המסעדה ליצור חי לנגד עיני הצופה שמצליח ממש להרגיש אותו ולהתאבל על מותו. אתה מוצא את עצמך מתגעגע למקום שלא ממש הכרת.
"לא קצצנו בצל אלא חתכנו"
כיום אגמון ושיין כבר לא עסקי המסעדנות. אגמון עוסקת בקרמיקה ושיין פעילה בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני. אני שואל את שיין איך היא רואה את עולם המסעדנות כיום, אם יש בו מקום למסעדה כמו שלהן. "יש המון דרכים להכין אוכל, להגיש אוכל, לחפש קשר עם העולם, עם אנשים, עם פרנסה", היא אומרת. "דרך הכנה של אוכל אנחנו ביטאנו את האופן שבו ראינו את הדברים. היה לנו חשוב איך אוכל נכנס לגוף ואיך הוא יוצא. איך הוא עובר בגוף, במובן הכי פיזי. באילו חומרי גלם להשתמש כדי ליצור מנה. איזה רוטב לאיזו מנה. או למשל עניין המוזיקה שמשמיעים במסעדות. לנו זה היה משמעותי שלא תהיה וזה היה אפילו ויכוח גם עם הקהל והעובדים. לנו היה חשוב שיהיה שקט. אין הרבה אזורים של שקט, אפילו בים. המטבח שלנו גם היה שקט, לא היו צעקות במטבח".
את חושבת שזה היה מקום נשי?
"אני מאמינה שגבריות ונשיות מצויות בכל אחד מאיתנו. הפמיניזם שלי הוא פמיניזם שרואה גם את הגברים ומחפש שוויון. הוא שחור, לא לבן, הוא לכולם. אף על פי שיש הרבה נשים לבנות שקידמו אותו. וזה היה ערך במסעדה. לא מקום היררכי אלא מקום של תפקידים. שוויון היה חשוב לנו. למשל, איך מלצר שם את הכלים שלו לשוטף כלים, שלשוטף יהיה נעים. שאחרי המשמרת גם המנהלים וגם אנחנו ננקה את השירותים. אתה כלקוח לא יודע את זה אבל זה עובר אליך. לא קצצנו בצל אלא חתכנו. יש משהו בתנועה. בקול. וזה כנראה עובר".
יום אחד תחזרי? תחזרו?
"יש לנו עדיין דיאלוג מאוד ער על אוכל. אמרתי לעצמי – אף פעם אל תגידי על שום דבר לא. אני כן מחפשת ליצור אמירה בתחום האוכל, גם אורנה. אני לא יודעת אם נמצא. גם אורנה וגם אני עוסקות בעוד תחומים שבהם אנחנו חוקרות את זה, אבל אני לא יודעת אם נמצא דרך להוציא את זה לעולם. זה כן על הפרק, לאו דווקא כמסעדה. מסעדה זה פחות סביר".
