בג"ץ יכריע האם בתי הדין הרבניים ישיגו דריסת רגל גם בעולם הנדל"ן
שתי חברות בנייה רכשו לפני כעשור קרקעות בירושלים מעמותה חרדית. העמותה נכנסה לפירוק והנאמן דרש לבטל את העסקה בטענה ש"הנכס הוא הקדש". ביה"ד הרבני הסכים ולקח לעצמו סמכויות החלטה ופיקוח על הקרקע. החברות עתרו לבג"ץ, שיכריע האם לבתי הדין הרבניים תהיה דריסת רגל נדל"נית
הכרעה בתיק שנידון כיום בבג"ץ, שבמסגרתו שתי חברות נדל"ן עתרו לביטול פסק דין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, עשויה להיות בעלת השפעה מרחיקת לכת: האם ומתי לבתי הדין הרבניים יש סמכות לדון בנכסי מקרקעין והקדשים דתיים ולקבל החלטות בעלות השפעות כלכליות בהיקף של מאות מיליוני שקלים. מדובר במקרה שחורג הרבה מעבר לעיסוק בנדל"ן, תיק שעשוי לשרטט את גבולות הכוח שבין הממסד הרבני לבין בתי המשפט האזרחיים בישראל.
בלב העתירה עומדת הטענה שבתי הדין הרבניים פעלו לכאורה בחוסר סמכות, בניגוד ללשון החוק, נתנו פרשנויות מרחיבות וכך השיגו "דריסת רגל" באופן בעייתי - ודנו בתיק שאמור להידון בדין אזרחי, וקבעו קביעות בעלות השלכות כלכליות משמעותיות. עוד נטען, שככל ובג"ץ לא יתערב, תהיה בכך פגיעה באמון הציבור ובמערכת המשפט וייווצר "פתח להכרעות סותרות ולמרוץ סמכויות בין הערכאות האזרחיות לערכאות הדתיות". בנוסף, ייפתח שער שדרכו ניתן יהיה להביא לפתחו של בית הדין הרבני שאלות הנוגעות למעמדם של נכסים רבים כהקדשים – והוא יוכל להכריז עליהם ככאלו בקלות רבה. מדובר בעניין בעל השלכות כלכליות עצומות, משום שלאחר הכרזה על נכס כהקדש, בית הדין הרבני הוא הממונה על ניהול הנכסים: ממנה נאמנים, מכתיב את הפיקוח על הנכס, והוא המסדיר את השימוש בנכס ומאשר עסקאות בקשר אליו.
"מעולם לא נרשם כהקדש"
בלב העתירה שכונת עץ החיים הסמוכה לגשר המיתרים בכניסה לירושלים. אדמות השכונה נרכשו ב־1928 על ידי ישיבת עץ החיים, מהיישוב הישן בירושלים, שריכזה תלמודי תורה, ועליהן נבנו דירות שהיוו מקור הכנסה לישיבה מהשכרתן. לפי העתירה, נכס המקרקעין לא נרשם מעולם כהקדש בפני בית דין רבני, לא נערך לגביו שטר הקדש, והוא לא נוהל על ידי נאמנים אלא על ידי עמותת עץ החיים.
בשנים 2015 ו־2017, על רקע היקלעות עמותת עץ החיים לקשיים כלכליים, הנהלת העמותה מכרה את המקרקעין לשתי חברות נדל"ן - פנינת המיתרים וברכה והצלחה נכסים. זמן קצר אחר כך, כאשר העמותה נכנסה לפירוק ומונה לה מנהל מיוחד, עו"ד רונן מטרי, הוא ביקש לבטל את העסקאות האלו, מכיוון שלטענתו הנכס הוא הקדש שלא ניתן לבצע בו עסקה וכן בטענה שהעסקאות נעשו ב"תמורה נחותה משמעותית, תוך ניצול מצוקת המוסדות, כאשר מרבית התמורה כלל לא שולמה". לטענתו, החברות שילמו לעמותה כ־10 מיליון שקל בלבד, בעוד שווי המקרקעין כיום כ־200 מיליון שקל (טענה שהעותרות חולקות עליה). המחלוקת סביב העסקאות והדרישה לביטולן נידונה כיום במקביל בבית המשפט המחוזי בירושלים.
החל מ־2018 מתעקש עו"ד מטרי שיש לבטל את העסקאות מאחר שמדובר בהקדש דתי, שאומנם לא הוקדש במקור ב־1928 בפני בית הדין הרבני, אך הציג ממצאים שונים לביסוס טענתו. לטענתו, העסקאות בוצעו בידי מנהלי המוסדות ללא סמכות וללא קבלת אישור מבית הדין הרבני.
בעקבות דו"ח מיוחד שערך מטרי, הגישה הממונה על ההקדשים בקשה לבית הדין הרבני האזורי בת"א להכריז על שכונת עץ החיים כהקדש דתי. חברות הנדל"ן כפרו בסמכות בית הדין לדון בסוגיה, אך לאחר הליך ארוך, קבע בית הדין שיש לו סמכות – וגם שמדובר בהקדש דתי. ערעור שהגישו חברות הנדל"ן לבית הדין הרבני הגדול נדחה בסוף 2024, תוך אשרור הקביעה שמדובר בהקדש ויש לבטל את העסקאות שבוצעו.
הטענה המרכזית בעתירה לבג"ץ, שהוגשה באמצעות עוה"ד אמיר כספרי, בני שפר ועדי הופמן מש. הורוביץ, היא שהכרזת בתי הדין הרבניים על שכונת עץ החיים כהקדש דתי והסמכתם את עצמם לדון בעניינה, עומדות בניגוד לדין האזרחי ולפסיקה המחייבת. לטענת העותרות, מדובר בניסיון בוטה להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים אל תחום שאינו בסמכותם, באופן שפגע בזכות הקניין שלהן, באינטרס הציבורי ובשלטון החוק.
הכלל הוא שהסמכות לדון בענייני הקדש מסורה לביהמ"ש המחוזי, והחריג שבו הסמכות עוברת לבית הדין הרבני, מתקיים כאשר ניתן לקבוע, שהתבצע "אקט של כינון הקדש דתי לפי בית הדין הרבני". אלא שלטענת העותרות, אף שבמקרה זה לא מולאו תנאי סף אלה, בית הדין הרבני "דילג" מעל המחסום הפורמלי שנקבע בחקיקה.
לאורך ההליך לא היתה מחלוקת בין הצדדים שנכסי המקרקעין לא כוננו כהקדש בפני בית הדין הרבני ב־1928: לא נערך שטר הקדש, לא התקיים דיון בו בוצעה הקדשה, המקדיש לא הופיע בפני בית הדין הרבני, לא מונו נאמני הקדש והנכס למעשה לא נוהל כהקדש. אולם הטענה העיקרית של עו"ד מטרי ושל הממונה על ההקדשים היתה שהנכסים נועדו מלכתחילה לשרת מטרות דתיות ולימוד תורה, ולכן יש לראות בהם הקדש דתי לכל דבר גם ללא הליך רישום רשמי.
רק בשלב מתקדם בהליך נשלף לפתע שפן מהכובע: מסמך משנת 1953 שהראה כי באותה שנה מנהלי העמותה דאז פנו לבית הדין הרבני האזורי וביקשו שיינתן להם אישור שהנכס הוא "קרן קיימת מיום שנרכשו, לתלמוד תורה... ופירותיהם קודש למטרת המוסד" – וזאת לצורכי הטבות מס וארנונה – אישור שניתן במאי 1953. על בסיס המסמך בן 70 השנים, בית הדין הרבני האזורי - ובערעור גם בית הדין הגדול – פסקו, שהוכח כינונו של הקדש, מה שלשיטתם מקנה להם סמכות לדון בעניין, ולקבל הכרעה.
אלא שלטענת העותרות, "ההסתמכות על החלטת 1953 שגויה, באופן זועק... ההחלטה רחוקה מלהיות בסיס יציב וראוי לקביעה שהנכס הוקדש, ובוודאי אין בה כינון הקדש בפני בית הדין כנדרש לצורך קניית הסמכות". בין השאר טענו העותרות, שבאותה החלטה אין כלל את המילים "הקדש", "יסוד" או "כינון". עוד טענו שמטרת הפנייה של העמותה אז היתה רק לצורכי מס, לא נערך דיון ביחס אליה, יוצר ההקדש לא התייצב כדרוש בפני בית הדין, והחשוב מכל – לאחר מכן לא השתנה דבר: לא נכתב שטר הקדש, שכונת עץ החיים לא נוהלה כהקדש ולא היתה ידועה ככזו, ומנהלי העמותה אף הצהירו שלא מדובר בהקדש.
לטענת העותרות, "זו אינה יכולה להיות תשתית ראויה המאפשרת לקבוע כי שכונת עץ החיים – שכבר כמעט 100 שנים לא רשומה כהקדש... היא הקדש דתי". לטענתן, גם בפסק הדין בערעור של ביה”ד הגדול, נפלו פגמים חמורים בניהול ההליך וחלק מקביעותיו מנוגדות לכללי הצדק הטבעי.
מנגד, הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני טען בתגובתו לבג"ץ כי בתי הדין הרבניים פעלו בסמכות מלאה, ניתחו לעומק את העובדות ואת ההיסטוריה של ההקדש ופרסו הכרעה מקיפה לאחר עשרות דיונים, חוות דעת וראיות, והעתירה היא למעשה "ניסיון ערעור בגלגול שלישי" על הקביעות העובדתיות והמשפטיות של בית הדין הרבני במסווה של טענות עקרוניות, "על ידי מי שהקביעות הללו אינן משרתות את האינטרסים העסקיים שלו".
בדומה, גם עו"ד מטרי כתב בתגובתו, שהעתירה היא ניסיון נוסף של "גורם עסקי־אינטרסנטי... להכשיר עסקאות פסולות שערך עם הנהלת המוסדות וליטול לידיו את מקרקעי ההקדש בתמורה זעומה" – ועל כן יש לבטלן. לטענת מטרי, מדובר ב"מקרה פשוט ביותר ומובהק של הקדש דתי" – ויש על כך הסכמה גורפת של כל גורמי המדינה.
היועמ”שית לא תתייצב
לאכזבתן של העותרות, היועצת המשפטית לממשלה, שהגישה גם כן את עמדתה בתיק, כתבה שאף ש"להכרעה בשאלת אופן כינון ההקדש עשויות להיות השלכות רוחב", היא לא מוצאת לנכון להתייצב להליך בבג"ץ ולדון בשאלות העקרוניות מכיוון ש"כלל גורמי המדינה הרלבנטיים סבורים שבנסיבותיו הייחודיות של ההליך, הסמכות לדון בענייניו מסורה לבית הדין הרבני".
בתגובתן לעמדה זו, שהוגשה בשבוע האחרון, טענו העותרות, שעמדת היועמ"שית לא מתייחסת לסוגיות העקרוניות, כפי שנדרשה על ידי שופט בג”ץ עופר גרוסקופף - למשל לשאלה עד כמה רשאים בתי הדין הרבניים לסטות מלשון החוק והפסיקה ולהגמיש את ההגדרות של מהו "כינון הקדש בפני בית דין רבני".
העותרות תוהות איך ייתכן שבתיק מקביל המתנהל בבג"ץ בסוגיה דומה, היועמ"שית עתרה לביטול פסק דין של בית הדין הרבני בשל "ההשלכות המערערות את הוודאות המשפטית ביחס לסמכותו של בית הדין הרבני לדון בסוגיית ההקדשים" – בעוד במקרה הנוכחי היא מביעה עמדה בדלנית ש"אינה עונה על הצורך להתייחס לסוגיות העקרוניות המתעוררות בעתירה".
לשיטת העותרות, אי־התערבות היועמ"שית או בג"ץ בהליך כמוה כהסכמה למתן "דריסת רגל" של מערכת השיפוט הדתית בתחומי המשפט האזרחי – דבר שעלול להיות בעל השלכות רוחב: מתן סמכות לבית הדין הרבני לדון בסכסוכים אזרחיים הנוגעים למקרקעין בעלי חשיבות, תוך פלישה לתחום שהמחוקק והפסיקה ייחדו לבתי המשפט האזרחיים.
הקדש והקדש דתי
סוג של נאמנות – הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה מסוימת, הטעונה מסמך בכתב, שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע את מטרותיו, נכסיו ותנאיו. הסמכות לדון בהקדשים נתונה לבית המשפט המחוזי. הקדש ייחשב כהקדש דתי ויידון בפני בית דין רבני בתנאי שההקדש כונן בפני בית דין רבני
