פרשנות
עיר הפליטים ברצועת עזה: הרפתקה חסרת אחריות
המשק נמצא עם דירוג אשראי נמוך, ללא ודאות, כאשר מערכת הביטחון מותחת את הגבולות עד הקצה, והציבור מתמודד עם יוקר מחיה; אבל עבור סמוטריץ', הקמת עיר הפליטים היא הזדמנות היסטורית להגשים את חזון "טרנספר מרצון"
בלי ניתוח מעמיק, בלי הערכת עלויות רב־שנתית ובלי דיון בממשלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' מתכננים להקים עיר פליטים לפלסטינים בעזה על חורבות רפיח, בתקציב התחלתי מוצהר של 20 מיליארד שקל, כפי שנחשף לראשונה באתר כלכליסט.
וזו רק המנה הראשונה. זה לא עוד ספין, אלא יוזמה ממשלתית שכבר עברה לשלב הביצועי לאחר שכבר נמסרה לגופי תכנון תקציבי כמו משרד האוצר וגופי ביצוע ביטחוניים כמו משרד הביטחון. אלו יידרשו להסביר כיצד ינפקו אבטחה, מים, ביוב, חשמל, ואולי גם רפואה למחנה ענק של עקורים. זו הסיבה שבמערכת הביטחון לא ששו להציג את האומדנים הכלכליים הראשונים (הם התחלתיים בלבד).
1. באוצר מופתעים, נדהמים ובעיקר לא מעודכנים. מי שאמור לפקח תקציבית ולממן — די מחוץ לתמונה: הם לא קיבלו את כל הנתונים ולא תרחישים תקציביים. מי שאמור לתכנן את האירוע התקציבי המוערך ב־0.5% תוצר, הוצאה אדירה במונחים תקציביים, משוטט בעלטה מוחלטת. האומדנים והנתונים שכן מדברים עליהם רק מוסיפים עוד יותר בלבול ותדהמה. הנה אחד מהם: שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר שהוא מסוגל לבנות את העיר הזאת — בעלות הקמה של 10 מיליארד שקל — בתוך חודשיים. לא זכור מתי הוקם כאן פרויקט תשתית רחב היקף בעלות של 10 מיליארד שקל בתוך חודשיים.
2. התמונה הפיסקאלית של ישראל שאמורה לפגוש את אירוע הקמת עיר הפליטים לא טובה בלשון המעטה: הדו"ח האחרון של מודי'ס התריע מפורשות כי גם השנה, בפעם השלישית ברציפות, הגירעון יגדל בכ־8% תוצר, אחרי שבשנה שעברה הוא גדל ב־8.2% תמ"ג וב־2023 ביותר מ־5% תוצר. אך חמור מכך, יחס החוב־תמ"ג כבר בדרך ל־75% תוצר - 5 נקודות תוצר יותר מההערכה לפני המלחמה מול איראן.
מדובר בתוספת חוב של יותר מ־105 מיליארד שקל. זו הערכה נדיבה שכן היא מניחה שהתוצר קבוע על 2.1 טריליון שקל. רק בימים אלה דורשת מערכת הביטחון תוספת של כ־40 מיליארד שקל לתקציב הביטחון. הסכום הזה כמובן לא כולל את הקמת עיר הפליטים. במצב הפיסקאלי הנוכחי, כל פרויקט תשתיתי שדורש הוצאה של עשרות מיליארדים - בלי מקור תקציבי, בלי מיסוי חדש ובלי קיצוצים - הוא הרפתקה חסרת אחריות. הרי קשה לראות את סמוטריץ', ובעיקר את נתניהו, מטילים מסים חדשים וקיצוצים חדשים - בשנת בחירות. במילים אחרות, הקמת עיר הפליטים תשתרשר ישירות להגדלת החוב והגירעון.
3. מי שגם מוטרד, ולא הוזמן לדיונים, הוא היועץ הכלכלי לממשלה, נגיד בנק ישראל אמיר ירון, שלפני שבוע הפציר לבצע הערכה חדשה על תקציב הביטחון כולו: "מקבלי ההחלטות יצטרכו לעשות הערכה מחדש של התמונה החדשה. חייבים שיהיה ביטחון אבל צריך גם מנועי צמיחה והוצאות אזרחיות. אחרי שנראה מה קורה בעזה, הדבר הראשון שצריך לעשות הוא הערכה מחדש. לבדוק האם ועדת נגל רלבנטית במלואה. אם מחליטים על תקציבים גבוהים, צריך שיחס החוב לתוצר בסוף יירד".
ההחלטה לצאת להרפתקה תקציבית של 20 מיליארד שקל נוספים מראה שלא בטוח שיש מי שמקשיב לנגיד ולא בטוח שיחוקק תקציב המדינה לשנה הבאה. במצב כזה ייחסך מהממשלה "כאב ראש", כי הרבה יותר קל להעביר החלטה שכזו ללא פיקוח פרלמנטרי וללא מסגרות פיסקאליות.
4. אין מדובר על השקעה לדורות הבאים וגם לא על מהלך שיקפיץ את הפריון. הכסף שלנו לא ילך למערכת תחבורה בין־עירונית, לא לתוכנית חינוך לאומית, לא למהפכה דיגיטלית. אלא לפרויקט יקר והזוי שיגרום למגע בלתי פוסק בין חיילים לאזרחים עזתים ויגרור ביקורת קשה מהעולם. בעולם רואים, שומעים, ובעיקר זוכרים. התמונות של מחנות הפליטים וההרס ברפיח, והיוזמה הישראלית להקים עיר פליטים מנותקת מהקשר - עלולות להוביל לקריסת שארית התמיכה הבינלאומית בישראל. מדינות האיחוד האירופי המהוות שותפות הסחר המרכזיות של ישראל ועמן קיים הסכם סחר חופשי - כבר מאיימת בסנקציות, עוד לפני הקמתה של עיר הפליטים. הקמתה של זו עלולה לזרז סנקציות שכאלו, דבר שיפגע ביצוא ויקשה עוד יותר על הצמיחה.
5. האבסורד הגדול הוא כי "מר כלכלה" נתניהו ושר האוצר בחצי משרה סמוטריץ' - לא מדברים על כלכלה. הפן הכלכלי נשכח או מוסתר. הממשלה, כידוע, נשלטת על ידי שותפים משיחיים שיכולים למוטט אותה בכל רגע. ראש הממשלה, שתחת חקירות, לא יסתכן בפירוק הקואליציה - אפילו לא בשביל להציל את המשק הישראלי. עבור סמוטריץ' מדובר בהזדמנות היסטורית להגשים את חזון "טרנספר מרצון", כזה שהוא "מוכן לשים עליו כל סכום". מבחינתו, זו לא עיר - זה שלב ראשון בגירוש וייתכן כי גם ב"גאולה".
כעת כבר מותר לשאול את השאלה המאקרו־כלכלית: עד כמה הכלכלה מסוגלת לממן את הביטחון של המדינה בתנאים הנוכחיים. ליתר דיוק, באיזה מחיר. המשק הישראלי נמצא עם דירוג אשראי נמוך, ללא ודאות, ללא כריות ביטחון תקציביות, כאשר מערכת הביטחון מותחת את הגבולות עד הקצה, הציבור מתמודד עם יוקר מחיה, הפערים הולכים וגדלים, יש שימוש מחפיר בכספי המסים, כשכספים קואליציוניים משמשים כשוחד פוליטי. ואם לא די בכך, כעת, גם ליוזמות טרנספר הנובעות משיקולים משיחיים עם תג מחיר של 20 מיליארד שקל ובלי אף גורם מרסן.
