פרשנות
קודם נדיח את היועמ"שית ואחר כך נפצל אותה, או להפך
אי אפשר להפריד את האישור של ועדת השרים לחקיקה לפצל לשניים את תפקיד הייעוץ המשפטי לממשלה מהמציאות הנוכחית של הפיכה משטרית. כאשר השלטון מבקש להשתלט על כל מוקדי הביקורת והאכיפה נגדו - ההצעות האלה חשודות ומסוכנות
יוזמות החקיקה לפיצול פונקציית הייעוץ המשפטי לממשלה, ולהפרדת התביעה הפלילית ממנו, לא נועדו להחליף את המאמץ לפטר את גלי בהרב־מיארה, אלא לתגבר אותו. קודם נעיף אותה ואחר כך נפצל אותה, או להפך. היועצת, באמצעות המשנה ד"ר גיל לימון, שלחה היום לשר המשפטים מכתב התנגדות למהלך. הנימוק המרכזי הוא היותן של הצעות החוק לא רק פרטיות (של חברי הכנסת חנוך מילביצקי ומישל בוסקילה) אלא פרסונליות: "במהלך ניהול משפטו הפלילי של ראש הממשלה, ובעת ניהול הליכים פליליים רגישים בעניינם של נבחרי ציבור נוספים".
1. המניע המיידי ברור: להחליף את בהרב־מיארה כגורם האחראי על התביעה ששולט על משפטו הפלילי המתנהל של נתניהו. גורם שבכוחו לבטל את כתב האישום או לחזור מסעיפים מסוימים. ניגוד העניינים של נתניהו ברור כאן, אבל גם היועצת היא בניגוד עניינים כי מדובר בה. כי רעיון הפיצול הוא לגיטימי ומהדהד כבר שנים רבות על סדר היום. שרי משפטים כדניאל פרידמן, יעקב נאמן וגדעון סער ניסו לקדם אותו. יתרה מזו: בעולם ללא רעשי רקע, אם היינו ניגשים היום לשולחן השרטוטים, ייתכן שהפונקציות היו מופרדות מלכתחילה. במציאות הנוכחית של הפיכה משטרית, כאשר השלטון מבקש להשתלט על כל מוקדי הביקורת והאכיפה נגדו - ההצעות האלה חשודות ומסוכנות. גם אם יימצאו כרגיל כסילים שימושיים שיתמכו בהן, וכאלה לא חסרים בקרב משפטנים בולטים שמסרבים להבין כיצד רעיונות לגיטימיים ינוצלו לרעה כדי לרסק את עצמאות המשפט ולאלף את גורמי האכיפה לכלבלבים צייתנים. הדוגמה של פיצול אחר, פיצול מח"ש, היא רק האחרונה שבדוגמאות.
2. מלבד הנימוק הפרסונלי, מוסיפה היועצת שני נימוקים נוספים — תהליכי ותוצאתי. התהליך כרגיל אצל מחוקקי ההפיכה הוא פגום. "שינוי משטרי שמקודם באופן חפוז, ללא ביצוע עבודת מטה". כמקובל מדובר בהצעה פרטית שאינה מחייבת בחינת השלכות רוחב מעמיקה. וזאת בהיעדר תשתית עובדתית. כך, למשל, נאמר שהפיצול מתבקש משיקולי עומס יתר המוטל על היועצת. לטענה זו לא הוצגה תשתית עובדתית שתומכת בה.
לצד ההתנגדות מטעמי ההליך, נטען בהתנגדות היועצת שהצעות החוק "פוגעות בהיררכיה של המערכת ויוצרות שתי מערכות נפרדות בעלות סמכויות חופפות בחלקן". נימוק זה הועלה גם בהתנגדות לפיצול מח"ש מהפרקליטות. במצב הנוכחי קיימת בהירות שמנקזת את סמכות ההכרעה בפלילים, כשמדובר בראש ממשלה, שרים, ח"כים, שופטים, ולצורך העניין גם שוטרים, לגורם אחד - היועצת המשפטית לממשלה. סכנת הפיצולים למיניהם היא שייווצרו מספר מוקדי הכרעה שעלולים לסתור זה את זה. נניח, למשל, ששר פעל לפי ייעוץ משפטי שקיבל מהיועצת, אבל התובע הכללי שהופרד ממנה החליט שמעשהו מהווה עבירה פלילית.
היועמ"שית: הצעות החוק, בעיתוי שבו הן מועלות, הן חלק ממהלך רחב המכוון להחלשת העקרונות המשטריים הדמוקרטיים, לשמירה על שלטון החוק ולהסרת מגבלות חוקיות המוטלות על השלטון"
בעבר, ככל שכבדו החקירות הפליליות על הפוליטיקאים, הפך רעיון הפיצול למפתה בעיניהם. אבל, בהדרגה הבינו שטעות בידם והרעיון נגוז. במציאות, התברר להם שדווקא היועצים היו אלה שהקלו עמם לעומת המומחים הפליליים, מפרקליט המדינה ומטה. בתיקי האלפים, למשל, היה זה היועץ אביחי מנדלבליט שחמל על נתניהו (בסעיפי האישום, כמו גם בתיק צוללות ובתיקי שרה נתניהו), ואילו פרקליט המדינה שי ניצן ופרקליטת מיסוי וכלכלה ליאת בן ארי תמכו בשלושה סעיפי שוחד בכל תיקי האלפים ולא רק ב־4000 כפי שהיה בסופו של דבר. הם הבינו שתובע פלילי נפרד עשוי לכונן את תפארתו על הפללה סיטונית של פוליטיקאים, בעוד היועץ רואה תמונה רחבה יותר, שוקל אינטרסים ציבוריים נוספים, וגם, כמי שיושב עם השרים בישיבות ממשלה, הוא עשוי לפרש את מעשיהם בכלים רחמניים יותר מאשר התובע הכללי.
3. מינויה של בהרב־מיארה בידי שר המשפטים גדעון סער נתפס כמהלך שנועד לקדם את הפיצול. בעיקר בגלל שבהרב־מיארה עצמה אינה מומחית בפלילים, ולכן ההנחה היא שקל יותר יהיה לקבל את הסכמתה. בכל מקרה, סער לא הצליח או לא הספיק להעמיד למבחן את התזה הזו, והיום ברור שבהרב־מיארה מתנגדת. ייתכן שהיתה תומכת בפיצול לאחר עבודת מטה סדורה, במסגרת הצעת חוק ממשלתית ובעיקר כשלא עומד מאחוריה ראש ממשלה נאשם ובניגוד עניינים.
וכמו שבהרב־מיארה מזהה את האינטרס האישי השקוף של נתניהו, היא מצביעה על ההקשר הרחב יותר: "הצעות החוק, בעיתוי שבו הן מועלות, הן חלק מהרפורמה המשפטית - מהלך רחב המכוון להחלשת הערובות לשמירה על העקרונות המשטריים הדמוקרטיים, לשמירה על שלטון החוק ולהסרת מגבלות חוקיות המוטלות על השלטון". מטעמי נימוס ופורמליזם היא עדיין מכנה את מזימת הזדון של נתניהו, לוין וקבלן הביצוע שלהם רוטמן כ"רפורמה משפטית", כאשר ברור לכולם, וגם לה, שמדובר בהפיכה משטרית על סטרואידים. הפיכה שמובילה ממשלה שמסתערת כעת על העוגן החשוב ביותר של הדמוקרטיה, שהוא גם העוגן האחרון כמעט לבלימתה — היועצת המשפטית לממשלה. כיוון שההחלטה לפטרה מקרטעת בגלל הקושי לאייש את ועדת האיתור, מושקות במקביל הצעות החוק לפצלה ולהחלישה. כל הקודם לא זוכה, אבל ההפסד הוא של הדמוקרטיה הישראלית. נזק, שלהבדיל מקודמיו, עלול להתגבש לטוטאל־לוס.
