לא על האורז לבדו
באמצע חודש יוני 2025, ביפן, ארץ המקדשת את הסדר, התחזיות והאיזון, התרוקנו שורות שלמות של מדפים. לא היו אלה מחשבים או שבבים, אלא שקי אורז. המחיר למארז של חמישה קילוגרמים טיפס אל מעל 5,000 ין, כמעט כפול מן המחיר שנה קודם לכן. אנשים עמדו בתור, חיכו שעות, ומילמלו זה לזה בשקט את מה שהיה ידוע לכולם: משהו נשבר בשרשרת ההספקה של התרבות. לא הכלכלה, התרבות.
במובן הפשוט, יפן סבלה ממחסור במלאי אורז. במובן המורכב, מדובר בתופעה המגלמת את השבר בין כלכלה ריכוזית שמרנית לבין עולם גלובלי דינאמי. האירוע התחיל בקיץ קיצוני. שינויי אקלים הובילו לשיבושים בגידול התבואה, ולצד רעידות אדמה ותנודות רגולטוריות, נוצרו סדקים בשדה החקלאי המסודר של יפן. מלאי האורז ירד ל־1.53 מיליון טון בלבד, הנמוך ביותר בעשור האחרון. הממשלה שחררה באיחור של חודשים כ-910 אלף טון ממאגרים שנשמרו למצבי חירום, גם זה לא הספיק לבלום את הגל.
הבעיה הייתה עמוקה. יפן, מתוך רצון להגן על החקלאי המקומי, מטילה מכסי יבוא בגובה של עד 700% על אורז מיובא. לא מדובר רק במדיניות כלכלית אלא בפוליטיקה של זהות: האורז הוא הלב של המערכת החקלאית המסורתית, זיכרון קיבוצי של תקופת הפיאודליזם, שריד עתיק שמתורגם ללובי מודרני חזק. החקלאים, גם אם מהווים אחוז שולי באוכלוסייה, מחזיקים בכוח פוליטי בפריפריה המזדקנת שלה. וכך, דווקא כשהמחירים עולים והצרכנים נפגעים, השערים נותרו סגורים, מתוך חשש ממהפכה שקטה בשדות.
כשהכלכלה השנייה בגודלה באסיה מתחילה לרכוש אורז בשווקים הגלובליים, נולדת תגובת שרשרת. יפן, שפתחה בלית ברירה את שעריה ליבוא אמריקאי, דחפה את מחירי האורז למעלה. מדינות עניות יותר, מיאנמר, פקיסטן, סרי לנקה, מצאו את עצמן מתמודדות עם עלייה חדה במחיר המוצר הבסיסי ביותר במטבח. שוק החוזים העתידיים הגיב בהתאם: מחירי האורז טיפסו ב־5% בתוך חודש, ספקולנטים נכנסו, התנודתיות גברה, ותחושת הוודאות התזונתית החלה להתפוגג באסיה כולה.
אפקט הפרפר נכנס. רעידת אדמה בקיושו, בצירוף החלטה בירוקרטית בטוקיו, עשויה להוביל לאינפלציה תזונתית בקולומבו, למחסור בחנויות בקאבול, ולעצבנות בבורסות של שיקגו. אירוע מקומי לכאורה, תופס גוון של שיבוש מערכת גלובלית. כי האורז הוא לא רק אוכל, הוא אינדיקטור. הוא מדד של יציבות עמוקה, עמוד תווך של הכלכלה הבלתי נראית שמניעה את האנושות: כלכלת הבטן.
ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה כאן בישראל?
ראשית, את חשיבותם של מלאי חירום. לא כהצהרה סמנטית אלא כיכולת מבצעית. האורז של יפן השתמר יפה במחסנים, אבל השחרור היה איטי, בירוקרטי, לא מותאם למציאות. במדינה קטנה כמו ישראל, שתלויה בייבוא ברוב תחומי המזון, הניהול של מאגרים צריך להיות לא רק קיים, אלא חכם, שקוף, מיידי.
שנית, את הסכנה שבחסמים רגולטוריים שמגנים על סמל תרבותי על חשבון ביטחון תזונתי. בדיוק כפי שיפן מסרבת לייבא אורז מתוך כבוד לאיכר ולמסורת, כך גם בישראל נשמרת לעיתים אוטונומיה מיתולוגית לחקלאות, גם כשאין כבר מי שזורע ומי שקוצר. ההגנה הזו, כשאינה מתורגמת ליכולת ייצור אפקטיבית, היא בסופו של דבר עול על הצרכן, ולא מגן עליו.
שלישית, את הפער שבין תחושת שליטה למבנה שביר. יפן נראית יציבה. התחזיות הכלכליות מדויקות, האוכלוסייה מאורגנת, השווקים מסודרים. אבל אז מגיע שינוי מזג אוויר, והמסכה הכלכלית נופלת. גם בישראל, מדינה שמציגה צמיחה, חדשנות, וסייבר, מתקיימים מוקדים של שבר. קווי תפר בין ניהול מבוסס עבר, לבין מציאות דינמית שמאיצה יותר מהר מקול ההיגיון הביורוקרטי.
ובסופו של דבר, זה יותר מאורז. כי מה שהתרחש ביפן הוא תזכורת. שבעולם שבו הגבולות רופפים, האקלים משתנה, והמסחר מהיר, כל שדה, בין אם הוא בקיושו או בנגב, הוא כבר לא מקומי. כל החלטה של משרד החקלאות, כל תקנה שמבכרת זהות על פני תזונה, כל מגבלה רגולטורית שאינה מביטה החוצה - פוטנציאל למשבר.
והמשבר הזה, כפי שלימד אותנו יפן, לא שואל אם מדובר בדיקטטורה או בדמוקרטיה, אם באי או במזרח תיכון. הוא פשוט קורה. מהר, בשקט, ובלי שום הודעה מוקדמת.ואז, כשהשקים ריקים והמדפים בוהקים, מתברר לכולם, שהעתיד הכלכלי של מדינה שלמה, יכול להתחיל להיסדק דווקא מהדבר הפשוט ביותר: גרגר אורז אחד.
ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה
