שנתיים ל־7.10
אמי פלמור: "ניר עוז הוא צ'רנוביל של הטראומה, אבל יש בקיבוץ רוח להחיותו מחדש"
הפרויקטורית לשיקום ניר עוז ומנכ"לית משרד המשפטים לשעבר מתארת את המורכבות בבנייה המחודשת של הקיבוץ, את הקשיים מול מוסדות השלטון וגם את התקווה והמתיישבים החדשים שבאו לסייע
בערב ראש השנה, בדרך לארוחת חג בניר עוז – ההתכנסות ההמונית הראשונה של חברי הקיבוץ מאז 7 באוקטובר 2023 במקום שהיה ביתם – אמי פלמור, שאו טו טו סוגרת שנה כפרויקטורית לשיקום הקיבוץ, הביטה על השמש השוקעת מעל רצועת עזה. או כדבריה, "מעל אזור האסון האינסופי הזה". המחשבות נדדו לחיילים שנלחמים שם ולחטופים שבשבי, "אבל אז הגעתי לחדר האוכל השרוף בקיבוץ", היא מספרת, "התאספו שם יותר מ־200 איש: אנשי הקהילה וילדיהם וחברי הגרעין שנכנסו הקיץ לקיבוץ. כל אחד הביא אוכל מהבית, ועשינו אירוע גדול, שהיה סוריאליסטי, מעורר השראה ועוצמתי. ומתחושה שהכל שחור ואבוד אתה מרגיש פתאום את כוחה של הרוח האנושית, את החלוציות, הנחישות להחיות מחדש את ניר עוז, ואתה אומר איזו עוצמה יש לחברה הישראלית ולמנהיגות האזרחית".
יש חברי קיבוץ שהתקשו לחזור לאזור האסון?
"במקרים כאלה יש סימני שאלה: האם נכון לציין חג בניר עוז, כשיש אנשים בקהילה שלא מוכנים לבוא לקיבוץ או לעלות על כביש 232? מה משרת את המאבק להחזרת החטופים? ומה מייצר תחושה של נרמול? זה החלק הרציונלי, אבל בפן הרגשי, לראות שם את ליאת אצילי ובנה, שחזרו לגור בבית המשוקם (אב המשפחה אביב אצילי נהרג ונחטף כשיצא להגן על הקיבוץ וגופתו הושבה השנה. ליאת נחטפה מהבית ושוחררה בעסקה הראשונה - ע.ק), או אדם כמו גדי מוזס ודומיו – כי יש בניר עוז עוד אנשים שכל אחד מהם הוא אישיות וסיפור - זה לראות עוצמה אנושית חיה".
היו שאמרו שצריך לנטוש את המקום, להשאירו כגלעד לדיראון עולם – ולהקים את הקיבוץ במקום אחר. מנגד היו שטענו שזה יהיה ניצחון לחמאס, וצריך לחזור ולשקם"
קיבוץ ניר עוז, שהופקר על ידי המדינה ב־7 באוקטובר, ספג פגיעה קשה ביותר. "מתוך פחות מ־400 איש, 117 נרצחו או נחטפו", אומרת פלמור. "97% מהבתים נפגעו. היה שבר בסדר גודל בלתי ניתן להשוואה, בשיעור גבוה מבכל מקום אחר. המקום הפך להיות בריכה של טראומה, צ'רנוביל של הטראומה, כמו מקום שבו נפלה הפצצה ומפה ההקרנה".
הקשר בין פלמור לקיבוץ נוצר דרך פורום הביתה, ארגון הגג של היישובים שנפגעו בצורה הקשה ביותר בטבח. באוקטובר 2024, כשהקיבוץ נכנס לשנת השיקום השנייה שלו, בזמן שהקהילה כבר עברה ברובה להתגורר באופן זמני בכרמי גת, פלמור גויסה לשמש פרויקטורית השיקום במשרה מלאה, ונדרשה להביא את הניסיון הרב שלה ממסדרונות השלטון והרגולציה, בין היתר כמנכ"לית משרד המשפטים עד 2019.
עוד לפני שנכנסה רשמית לתפקיד, כבר הצטרפה להצבעה דרמטית של החברים. "היו אנשים שאמרו שצריך לנטוש את המקום, להשאירו כגלעד, מוזיאון פתוח לדיראון עולם – ולהקים את הקיבוץ במקום אחר. מנגד היו שטענו שזה הבית שלהם ואסור שזה יהיה ניצחון לחמאס, ולכן צריך לחזור, לשקם ולבנות את הקיבוץ", היא מסבירה. היו הרבה ויכוחים ואמוציות, ולדברי פלמור, "באותה תקופה עוד היו 40 חטופים מהקיבוץ בשבי חמאס, וזה גם יצר קושי לאנשים בכלל להיכנס לתהליך שיקום. היה שיח שאמר שעד שהחטופים לא יחזרו לא ראוי לעסוק בכך ואיך מעזים לעבור לסדר היום, והיו שאמרו שהציפייה של החטופים היא דווקא לחזור ולראות את הקיבוץ עומד על תילו". לבסוף האסיפה הכריעה ברוב גדול לטובת השיקום ו"החזרה לנ.צ של הקיבוץ".
פלמור החלה אז ללמוד מקרוב על תהליכי קבלת ההחלטות המורכבים בקיבוץ השיתופי. הטבח קטע שני תהליכים שהחלו בניר עוז קודם לכן – שיוך הבתים והצבעה שתוכננה לשבוע שאחרי האסון לקבלתם כחברים של בנים ובנות ממשיכים, שהתגוררו בשנים האחרונות בקיבוץ והמתינו לכך. "הטרגדיה, השכול והפוגרום משותפים לכולם, לחברים ומי שאינם חברים, וזו סיטואציה רגישה וטעונה", מספרת פלמור.
במקביל, היא נחשפה לאתגר השיקומי. "ניר עוז זה היישוב היחיד שהיה צריך לתכנן ולהקים אותו לגמרי מחדש. במקומות האחרים שנפגעו אתה משקם שכונה או אזור, אבל פה שיעור הבתים שנפגעו ועומדים להיהרס והצורך לתכנן מחדש הוא מאוד מורכב. בנוסף, הקיבוץ עדיין לא השלים את תהליך שיוך הדירות, לעומת למשל בארי, שהיתה שם שכונה חדשה שהם עמדו להקים עם מגרשים מוכנים, שאפשר להקים עליהם בתים חדשים, לכן ברגע שהם חתמו על מתווה השיקום הם ישר יצאו לדרך. זה מאפשר גם להתמודד עם שאלת הריסת הבתים בשלב מאוחר יותר. בניר עוז לעומת זאת, הסיפור יותר מורכב".
הבתים שנהרסו מפוזרים בכל הקיבוץ ואי אפשר להגיד לחבר אחד 'לרוע מזלך חמאס רק רצחו את אשתך אבל לא שרפו לך את הבית, אז אתה תחזור לגור בו גם אם הוא קטן ורעוע'"
אחרי ההחלטה העקרונית לשקם את הקיבוץ, ובחירת משרד אדריכלים לתכנון מחדש, הגיע השלב הבא - ההתמודדות מול המדינה. פלמור מתארת את המורכבות של קהילת ניר עוז, שהאסון לא פסח כמעט על אף משפחה. "היכולת של המדינה לתרגם למעשה את המורכבות של קהילה כזאת לדאוג לעצמה לא היתה מיטבית, בלשון המעטה. כשכל כך הרבה משפחות איבדו הורים, אחים או ילדים או שיקיריהן חטופים – מי נשאר כדי לנהל את שיקום הקיבוץ? זה לא אנושי ולא סביר, וזו בעיה שלא הבינו אותה במדינה או במנהלת תקומה. לא היתה הבנה שלקהילה עם התמודדויות כאלה אין את הכוחות הפנימיים למשל להגיד לפרויקטור שלה 'יאללה תתקדם', ולכן ניר עוז היה האחרון שלא חתם על תוכנית השיקום".
איפה היו החסמים והבעיות?
"בשורה התחתונה, הפער היה בין ההגדרה של שיפוץ, כולל הקמה מחדש, על פי כללי מס רכוש, לבין תפיסת שיקום 360 מעלות, שמסתכלת ואומרת איך אני מחזירה את היישוב הזה להיות אטרקטיבי כדי שאנשים יחזרו. גיליתי למשל שהמודל הממשלתי שנקבע והתקציב לא מתאימים לניר עוז, כי הם לא מאפשרים את התכנון מחדש. על פי מס רכוש, בניר עוז נהרסו 44% מהבתים – פי כמה מבכל מקום אחר בפער אדיר. בנוסף, מלכתחילה הבתים בניר עוז מאוד קטנים וישנים ולא בטיחותיים, עם גגות אזבסט, ללא מעכבי בערה, עם ממ"דים לא תקינים. הבתים שנהרסו גם מפוזרים בכל אזורי הקיבוץ, זו לא שכונה אחת שנפגעה, ואי אפשר להגיד לחבר אחד 'לרוע מזלך חמאס רק רצחו את אשתך אבל לא שרפו לך את הבית, אז אתה תחזור לגור בו גם אם הוא קטן ורעוע', ולחבר שגר ליד להגיד 'לך כן שרפו את הבית - אז תקבל חדש'. אי אפשר לבנות בית חדיש ל־20% מקהילה, ולאחרים רק לשקם את המבנה הרעוע הקיים".
בעיה נוספת נוגעת לשטח הבתים בניר עוז, שקטן משמעותית מבקיבוצים אחרים - כ־80 מ"ר לעומת מטראז' כפול ויותר בקיבוצים סמוכים. "בבארי נשרף בית של 220 מ"ר - אז יבנו שוב 220, ובכפר עזה – 180 מ"ר. לעומת זאת בניר עוז יבנו שוב רק את ה־80 מ"ר. לא היתה יכולת להתמודד עם השונות, עם העובדה שמדובר בקיבוץ מאוד ספרטני של פעם. אז תגיד, מה פתאום שהמדינה תבנה להם בית יותר גדול? האם מגיע להם להרוויח בעקבות הפוגרום? התשובה שלי היא לא, אבל האינטרס הוא של המדינה שאנשים ירצו לחזור לגור במקום הזה, ולכן הקיבוץ צריך לקבל איזשהו פוש קטן כדי להיות בתחרות ובמשחק".
פלמור מתארת את ההבנות שאליהן הגיע הקיבוץ עם המדינה, "למשל שבתי החברים ייבנו בגודל של 120 מ"ר, לא בית פאר, אבל מרווח עם אפשרות להרחבה על חשבון החברים, בית בבנייה מתקדמת, עם מיגון אישי: ממ"דים גדולים, דלת פנימית נוספת חסינת ירי, תריסים חשמליים הניתנים לשליטה מהממ"ד ועוד". עוד מספרת פלמור ש"קיבלנו במסגרת המו"מ אפשרות להרוס יותר בתים בגלל הסמיכות לגדר. יש בתים שאנו משקמים אותם כדי לייצר אפשרות לחזור ולגור בהם באופן מיידי, מתוך מחשבה שהיום הצבא נוכח במקום. אבל רוב הבתים ייבנו מחדש. יהיו בתי משפחה, בתי גיל שלישי וגם בתים לצעירים לאחר החתונה".
3 צפייה בגלריה
ערב ראש השנה בקיבוץ ניר עוז. "התאספו יותר מ־200 איש, כל אחד הביא אוכל מהבית ועשינו אירוע גדול שהיה סוריאליסטי, מעורר השראה ועוצמתי"
(צילום: אוהד שחר)
אז היו הצלחות במו"מ?
"כן. הצלחנו לבדל את ניר עוז, לשפר את המתווה ולהעלות את תקציב השיקום מ־207 מיליון שקל ל־343 מיליון שקל וחתמנו עם תקומה, לאחר שהמנכ"ל שהגיע אביעד פרידמן והשר זאב אלקין השכילו להבין שיש פתרון לבעיות. בהמשך גם קק"ל הכירה באתגר הייחודי של ניר עוז, כקיבוץ שצריך להיות מתוכנן מחדש בעקבות עוצמת המכה שהוא קיבל - ולכן הקצתה תקציב הרבה יותר משמעותי. זו תחרות שאף אחד לא רוצה לזכות בה. היו זוועות גם במקומות אחרים, אבל ההתלכדות של התבחינים בניר עוז יחד עם התכנון של הקיבוץ מחדש יצרו אתגר שצריך היה לתת לו מענה אחר".
כמי ששנים כיהנה במגזר הציבורי, איך היה לשבת בצדו השני של השולחן?
"אני מודה על כך שיצאתי מאזור חיוג 02 או 03 ולא נשארתי לשבת בירושלים או תל אביב ולהגיד 'אוי הממשלה הזאת לא מתפקדת' – ובאתי לעשות בקיבוץ מלמטה למעלה את מה שעשיתי בעבר מלמעלה למטה כמנכ"לית במשרד המשפטים – והאמת, זה הרבה יותר קשה. אבל זה היה נכון ללכת לשם, כי זה מקצוע ומיומנות, איך לנהל מו"מ עם האוצר, להבין איך חושבות ממשלה ופקידות, מצאתי את עצמי יושבת וכותבת חוות דעת כמו שלא כתבתי הרבה שנים".
להכניס את הידיים בעצמך לתוך הבוץ?
"לגמרי. ובאמת כשהתקבלתי לעבוד בניר עוז, מרכז המשק שהוא גם איש הכספים הסתכל עליי במבט ממזרי ואמר לי 'את בטוחה שאת עוד יודעת לעבוד עם הידיים בבוץ?'. מדי פעם כשהוא רואה אותי מפרפרת על כל מיני דברים, אני אומרת לו 'נו מה אתה אומר? אני יודעת או לא יודעת?'. היום זה מרכז חיי, זו לא עבודה שעושים בהתנדבות או באופן חלקי, ואני גם אחראית על גיוס הכספים לניר עוז".
עד כמה היהודים בעולם פותחים את הלב והכיס?
"לתפיסתי, קודם כל המדינה ומוסדותיה הלאומיים צריכים להכניס את היד לכיס ובגדול. הגענו לגיוס התרומות אחרי שגייסנו את הכסף הגדול מהממשלה ומקק"ל. הלב של העולם פתוח, אבל זה מאתגר, וגם יש תחרות - בינתיים מכון ויצמן ובית חולים סורוקה נפגעו, וגם יהדות העולם מתמודדת עם אתגרי אנטישמיות ופגיעה בקהילות. זו לא עבודה של זבנג וגמרנו, אלא תהליך".
3 צפייה בגלריה
תאי הדואר בניר עוז עם הסימונים שמראים מי נרצח, מי נחטף ומי חזר. הקיבוץ הופקר על ידי המדינה ב־7.10
(צילום: אוהד שחר)
פלמור מציינת שהתקציבים הממשלתיים יאפשרו את שיקום הבתים, אבל לא ניתן מימון מספק לשיקום מבני הציבור שנפגעו בקיבוץ, "וזה אתגר גדול. למשל, לפני המלחמה התחילו לבנות גן ממוגן ממש מול שער הכרם שדרכו נחטפו האנשים. אני לא יכולה להגיד להורים: הילדים שלכם עומדים להיות בקצה הזה של הקיבוץ. אז התנהלה על זה מלחמה עם תקומה, שאמרה שאין כסף לבנות גן חדש באזור אחר בקיבוץ אם הקיים לא נהרס, ואחרי מגעים יש עכשיו נכונות של המדינה לממן חלק והשאר יבוא מתרומות".
היא נותנת עוד דוגמה למחלוקת דומה: "רציתי לקבל כסף כדי לבנות בית תינוקות מחדש היות שהקיבוץ מתרחב לכיוון מזרח, והמדינה אמרה שבגלל שהוא לא נהרס – זה לא דחוף ושנתמודד לבד. בסוף הלכתי לבנק הבינלאומי שמלווה אותנו וקיבלתי תרומה לכך. אבל אני חושבת שהמדינה היתה צריכה לתת, כי יש חשיבות בזה שהיא תיקח על עצמה את השיקום, כחלק מתפיסה יותר עמוקה של החזרת האמון בין האזרחים למדינה. אי אפשר לצפות מאנשים שיהיה להם אמון במדינה אחרי מה שהם עברו ולכן אני מאוד רוצה שהקיבוץ ירגיש שהמדינה נותנת לו ורואה את הצרכים של הקהילה".
מצד אחד פלמור אומרת שבתהליך השיקום "יש עוד דרך ארוכה". מצד שני, היא מתגאה שגרעין בוגרים של השומר הצעיר, הכולל כ־50 איש בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, רבים מהם אנשי חינוך, הגיעו בקיץ מטעמי ציונות להתיישב בניר עוז. "כשהתחלנו לדבר על לשים רגל בקרקע, היתה הבנה שכמה משפחות בקיבוץ שרוצות כבר לחזור לא יספיקו כדי לקיים את הקיבוץ. לכן אני שמחה שהקיבוץ השתכנע לקלוט את הגרעין הזה, שאנשיו העשירו את האזור והשתלבו במועצה ובמוסדות החינוך", היא אומרת. "כשאנחנו מדברים על שיקום ולא רק על שיפוץ, היכולת להכניס אותם נתנה עומק: זה נותן מענה לשכבת גיל חסרה, הם יקחו חלק מהבתים המיושנים וישפצו אותם על חשבונם וגייסו לכך משאבים, וזה גם מאפשר לקיבוץ לקיים עצמו כלכלית, כי זה עוד אנשים שאוכלים בחדר אוכל ומשלמים שכר דירה בקיבוץ. זה יאפשר לנו להחזיק במקביל גם את הקהילה שלנו בכרמי גת וגם להחזיר כ־30 משקי בית לקיבוץ".
מתי הקיבוץ יהיה מוכן לקלוט את כולם?
"על הנייר, ב־2027, אבל השאיפה היא לאכלס שכונה אחרי שכונה, כמו שעכשיו התחלנו לבנות עשרה בתים בבנייה חצי מתועשת, והם יהיו מוכנים בדצמבר השנה. המחשבה היא איך לנסות לייצר כל פעם מקבץ בתים כדי שמי שרוצה לחזור – יוכל. אני מאמינה שככל שנצליח להציג תמונת עתיד מוחשית, יהיו אנשים שהיום יושבים על הגדר, ויחזרו. מצד שני, יש אנשים שלא מסוגלים לדמיין את עצמם חוזרים לניר עוז – וכך זה גם במקומות נוספים – וזו תקלה חמורה שהמדינה עדיין לא השכילה לתת מענה למשפחות כאלה. המדינה היתה חייבת כבר למצוא מנגנון שבוחן את הנסיבות הפרסונליות ומוצא את הפתרון, למשל דיור חלופי. כדי שאנשים יחלימו ולא יהפכו לתלויים במדינה הם צריכים ודאות, והעובדה שהמדינה דוחה את הקץ זו טעות חמורה, והיא חייבת להתעורר, אחרת זה עוד יתפוצץ בפרצוף של כולנו. הקיבוצים האלה לא ישתקמו כשחלק מהאנשים נותרים ללא בית ומענה. בחודש נובמבר יוסי שלי, שהיה אז מ"מ ראש מנהלת תקומה, ביקר בניר עוז, ואמר לי שהם עומדים להקים ועדה בראשות שופט, שתדון פרסונלית בכל מקרה ומקרה, ותציע פתרונות. במהלך השנה שלחנו תזכורת – למשרד ראש הממשלה, לאוצר, למנהלת תקומה – וכל הזמן אומרים לנו 'אנחנו נטפל בזה', אבל זה לא קורה. די, חלפו שנתיים ואי אפשר להתחמק מזה. אנשים ממתינים להכרעה ובינתיים צוברים תסכול, וזה בטח לא משקם את האמון במדינה ובמוסדותיה".
