פרשנות
בג"ץ מתקרב במהירות מסחררת למבחן הגדול ביותר: עתיד הדמוקרטיה
ההכרעות המשמעותיות הקרובות של בג"ץ יעסקו גם במצבים שבהם חובת הציות לשלטון תתנגש חזיתית בחובת הציות לשלטון החוק; החוקים, ההדחות והמינויים מתכנסים כולם ליעד של חיסול הבלמים ומינוי יס־מנים; הפסיקות הדרמטיות של בג"ץ יקבעו אם הדמוקרטיה בישראל תשרוד או שהדיקטטורה תשתלט על חיינו
אחת הבדיחות הגדולות של הימים האחרונים היא ההחלטה לחקור את חדירת הכהניסטים למשטרה. נעזור קצת לחוקרים לפענח איך חדרו הכהניסטים: ראשית, באמצעות בג"ץ שהכשיר את ריצת איתמר בן גביר לכנסת; שנית, באמצעות ראש הממשלה בנימין נתניהו שאיחד בינם לבין בצלאל סמוטריץ' והפך אותם לכוח פוליטי משמעותי; שלישית, באמצעות ההסכמים הקואליציוניים שנתנו להם את השליטה על המשטרה. ועכשיו יש לנו את נציב השב"ס קובי יעקובי והמפכ"ל דני לוי, שאולי אינם כהניסטים, אבל נאמנים על־מלא לבן גביר, וזה מסוכן הרבה יותר מנער גבעות שהסתנן לתפקיד יועץ או עוזר. וזה מסוכן, כי עכשיו גם נתניהו רוצה ראש שב"כ כזה. נאמן, צייתן, מורתע. "תהיו כחלונים", המליץ פעם נתניהו לשריו. "תהיה בן גביר", ממליץ היום נתניהו לעצמו.
1. העתירות לבג"ץ הולכות ונערמות. נגד חזרת השר בן גביר למשטרה; נגד פיטורי ראש השב"כ; נגד החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים; נגד חוק נציב התלונות על השופטים. וממתינים לפסקי הדין בעתירה נגד מינוי נציב שירות המדינה בידי הממשלה ונגד תיקון פקודת המשטרה. וממתינים לחוק השתמטות שימשיך לקרוע את העם והקופה ויניב אינספור עתירות. וממתינים לשר התקשורת שלמה קרעי שמחכה לתורו, לכסח את התקשורת ו"להדביק את הפער" שפתחו עליו יריב לוין ובן גביר, שלושת קבלני ההרס המרכזיים של נתניהו.
ונתניהו? אף אחד לא מבין מהו ה"אנד גיים" האמיתי שלו. לא בעזה, ולא ברחוב עזה. לא במלחמה נגד חמאס ולא במלחמה נגד הדמוקרטיה. מה הוא באמת רוצה? להיות טראמפ, פוטין, אורבן, ארדואן? לשרוד לנצח בשלטון? לחסל את משפטו הפלילי? לרצות את משפחתו התובענית והקיצונית? כנראה שכל התשובות נכונות. מה הוא לא רוצה? את זה יודעים — לשלם את מחיר החזרת החטופים.
2. מניעים וכוונות לחוד, מעשים לחוד. אפשר להתווכח על המניעים, על המטרות, אבל המעשים מדברים בעד עצמם. והמעשים כמו הנחלים זורמים כולם לבג"ץ. לקו העימות האחרון, לרגע שכולם חוששים ממנו — המשבר החוקתי, ההתנגשות בין הרשויות. לרגע שבו חובת הציות לשלטון תתנגש עם חובת הציות לשלטון החוק. הממשלה או בג"ץ. דיקטטורה או דמוקרטיה. אנחנו מתקרבים במהירות מסחררת לצומת הזה, כשבדרך נרמסות כל הנורמות, כל כללי ה"איט'ס נוט דאן". מחוקקים, ממנים ומפטרים כדי לחזק את שלטון הממשלה ולהסיר כל רסן מעל דרכה. ועכשיו גם המחסום הלפני אחרון - היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה — מובלת בקוראלס, נתיב מגודר בכיוון אחד. שרי הממשלה מטנפים אותה, שוללים את הלגיטימציה שלה, מחליטים על פיטוריה. בתהליך ההרסני הזה הגענו כעת לתחנה האחרונה, תחנת הבג"ץ שנראה קצת מהוסס, שהתפשר על סבסוד מעונות היום של החרדים ועל תקופת ביניים לרואי כחלון כמ"מ נציב שירות המדינה. ועכשיו, בדרך למבחן הגדול, הוא שוב מאותת לפשרה שעלולה להיות הגרועה מכולן.
3. מדובר בהחלטת השופטת גילה כנפי־שטייניץ לאפשר לנתניהו לראיין מועמדים לראש השב"כ. ההחלטה שמנוגדת לעמדת היועצת המשפטית, מסמנת רצון להימנע מפסק דין. נניח שימונה מחליף ראוי וניתן יהיה לסיים את המשבר ללא פסק דין שמתנגש חזיתית עם הממשלה. מניעת המשבר מבורכת, אבל מחירה גרוע ומסוכן, כי הסיפור הוא לא רק בר. הסיפור הוא המסר לראש השב"כ הבא ולכל בכירי השירות הציבורי — אם לא תיענו לגחמות השלטון יישלף מולכם הקלף הערטילאי של "אי אמון" ויאללה הביתה. בג"ץ הוא המחסום האחרון שבכוחו לחזק את עצמאותם המקצועית של עובדי הציבור לעמוד על משמר הממלכתיות, על שלטון החוק והאינטרס הציבורי. והמבחן הזה התגלגל לפתחו בפיטורי אחד משומרי הסף החיוניים ביותר לדמוקרטיה. לפי פרסום בהארץ התבקש בר להדק את המעקב אחר המחאה וסירב בטענה ש"השב"כ לא יהפוך למשטרה חשאית".
ב"עובדה" פורסם בעבר שראש השב"כ יורם כהן סירב לבקשת נתניהו להאזין לטלפונים של ראש המוסד והרמטכ"ל. האם ראש השב"כ הבא יוכל לסרב לבקשות מהסוג זה שינחית עליו נתניהו? האם ראש השב"כ הבא יירתע מלחקור את הקטאר־גייט הבא כשברור לו שבכל רגע הוא חשוף ל"אי אמון" ופיטורים?
4. לכן תפקידו של בג"ץ הוא לא רק להגן על בר מפיטורים שרירותיים, אלא להגן על ראש השב"כ הבא מפני פיטורים שנארזים ומוגשים כ"אי אמון" מצד ראש הממשלה. הדוגמה הטרייה של המפכ"ל דני לוי רק מעצימה את האירוע. בכמיהתו הלוהטת לרצות את אדונו בן גביר, תקף לוי בשבוע שעבר את היועמ"שית ופרקליט המדינה בעניין האישור לחקירת הפריצה לשדה תימן. תקיפה שכללה שקר כפול ואפילו משולש. המשטרה עצמה ביקשה אישור לחקור את הפוליטיקאים. היועצת והפרקליט אישרו לראש אח"מ ניצב בעז בלט. ובנוסף, המפכ"ל לא אמור להיות בלופ הזה שמתקיים בין ראשי התביעה לאגף חקירות. במיוחד לא מפכ"ל שמונה בידי הכהניסט בן גביר ששניים מהנחקרים, השר עמיחי אליהו וח"כ צבי סוכות, נמנים על מפלגתו.
אם וכאשר ידונו שופטי בג"ץ בפיטורי בר, כדאי שיחשבו על מינוי לוי, וגם על האבולוציה הכהניסטית שעוברת על מוסדות האכיפה. השב"ס הוא כבר ארגון כהניסטי על מלא, חלקים מהמשטרה בדרך לשם. למשל המשמר הלאומי שכבר החל לטפל בהפגנות. נקווה שאיי יושרה מקצועית שעדיין קיימים בארגון, לא ילכו בדרך החוצה של ניצב עמי אשד. ואחרי השב"ס והמשטרה מגיע תורו של השב"כ. ותורה של היועצת המשפטית לממשלה (שעדיין ממתין לוועדת האיתור) ועכשיו גם החוק שיצרף לרשימה הזו את השופטים. על בג"ץ להתייחס לאירוע לא רק במשקפים המשפטיים הצרים של הפעלת הסמכות בפיטורי בר, אלא במבט רחב יותר, בדרך ההדרגתית שבה מחסלת הממשלה את הסוכנויות שתפקידן להגביל וליישר אותה לממלכתיות, לדמוקרטיה, לאכיפת החוק, לאינטרס הציבורי.
5. יריב לוין חוגג נקמה כפולה בשופטים. לאחר שלקח קשה את "הפסדו", מינוי יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון, התאושש והגיב בשני חוקים משלו. ראשית, השתלט על מינוי נציב התלונות על השופטים כדי שיוכל ביתר קלות למרר את חייהם. ועכשיו, עבר חוק הפוליטיזציה של בחירת השופטים. בנאומו לאחר העברת החוק חזר לוין על השקר המקובל להצדקתו: "הבטחת הגיוון בבחירת השופטים". כיוון שהשקר הזה חוזר שוב ושוב, חובה להדהד מולו שוב ושוב את המציאות. והמציאות היא תשעת השופטים האחרונים שמונו לעליון בידי שרי הימין איילת שקד וגדעון סער: אלרון, מינץ, וילנר, גרוסקופף, שטיין, כשר, רונן, כנפי־שטייניץ, כבוב. תמהיל שאף אלגוריתם לא היה מוצא גיוון ושיקוף מדויקים יותר של שמרנים וליברלים, של נשים, דתיים, מזרחיים, מתנחלים וערבי. הרכב שהחיסרון המרכזי שמזהה בו לוין שהוא לא אוטומטית בכיסו. העליון הנוכחי נבחר בזכות "תיקון סער" שכפה דיאלוג ופשרות בין השופטים לפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים. סער, שהתגאה תמיד בתיקון הזה, נטש אותו כמו שנטש את שאר עקרונותיו כדי לחזור ולשרת את ההפיכה המשטרית, את נתניהו ואת לוין. אותו לוין שסער המליץ לו פעם ללכת ו"להתאשפז". ועכשיו השאלה היא האם יחיל גם על עצמו אשפוז מרצון.
6. שבע עתירות לבג"ץ נגד החוק למינוי השופטים הפוליטיים הוגשו מיד לאחר שעבר בסוף השבוע. בגלל תחולתו הנדחית של החוק לכנסת הבאה, יכולים השופטים לדחות את הדיון בו למועד מאוחר יותר. אבל הם לא יכולים להימנע מהבנת משמעותו — מינוי שופטים פוליטיים הוא המשך והשלמת המהלך שמתואר כאן — שעבוד לממשלה של כל מערכת אכיפת החוק על כל שלביה וחוליותיה. החוקים, ההדחות והמינויים מתכנסים כולם ליעד הזה של השלטת רשות אחת בלבד, נטולת בלמים ואיזונים, מרופדת ביס־מנים, שיקברו את הדמוקרטיה. ואת המדינה. הנזק המיוחד בהרס המשפט מתבטא בשלושה תחומים. הראשון, אמון הציבור בשפיטה שיתרסק אל מול שופטים שהונחתו לכיסאם בידי פוליטיקאים. וחשוב להדגיש: תיקוני החקיקה לא רק יגרמו לפוליטיזציה של המינויים אלא ירתיעו משפטנים מעולים מלהצטרף למערך השפיטה; הנזק השני הוא פגיעה באמון הכלכלי. לא רק מצד סוכנויות הדירוג, אלא מצד משקיעים שלא יכניסו כספים ותשתיות למדינה שאין לסמוך על הניטרליות והמקצועיות של בתי המשפט שלה; השלישי, ריסוק עקרון המשלימות שאמור להגן עלינו בבתי הדין הבינלאומיים. בבית הדין הבינלאומי הפלילי שכבר הוציא את צווי מעצר נגד נתניהו ויואב גלנט ובית הדין הבינלאומי לצדק שדן בתביעה של דרום אפריקה.
7. הכנסת יוצאת ברביעי הקרוב לפגרה ומוקד הקרב על ההפיכה המשטרית עובר עכשיו מהחקיקה לפסיקה. מהכנסת לבג"ץ. מרבית העתירות - אלו שהוגשו ואלו שממתינות לפסק דין — עוסקות בריסוק מערכת המשפט ואכיפת החוק. תיקון פקודת המשטרה, חזרת בן גביר למשטרה, פיטורי בר והמינוי הפוליטי של השופטים. במקביל הותנעו פיטורי היועצת שגם אם יש קושי בהשלמתם, מתגברות העוצמות שממררות חייה. לגודל המזל, היא מצוידת בעוצמות הנגדיות שמאפשרות לה לא רק לשרוד אלא להשיב מלחמה. ועכשיו צריך לראות עד כמה יתמוך בה בג"ץ, או שיעדיף לנהל מערך של פשרות וניהול סיכונים מול נתניהו. ככל שהדבר תלוי בנשיא עמית, לא אבדה תקוותנו. אנשים שמכירים אותו מגדירים אותו כ"ישר באופן קיצוני". לא בכדי ביקשו מכונות הרעל לסכל אותו ולהציגו כ"מושחת". לא בכדי מסרב שר המשפטים להכיר בו.
8. ונסיים בבדיחה שבה התחלנו, ההחלטה לחקור את חדירת הכהניסטים למשטרה. מחר הם עוד יחקרו איך חדרו הביביסטים ללשכת ראש הממשלה. אבל, החקירה המשמעותית והחשובה מכל היא איך חדר הקטאריזם לסביבת ראש הממשלה. ומהחקירה הזו צומחת השאלה האם החדירה הקטארית תלכוד את הראש עצמו ולא רק את עוזריו, ונתניהו מבועת עד עמקי נשמתו. זו הסיבה שבגללה הגיב ההיפך מהצפוי, ובמקום לברך על החקירה הוא מגדף אותה, מנסה לסכלה ומפטר את מחוללה, ראש השב"כ. כי נתניהו נלכד כאן למלכוד הקלאסי, המוכר לו היטב מפרשת הצוללות — אם ידע על זרימת הכסף למקורביו — הוא בצרה. אם לא ידע — הוא מפיל עליהם את התיק ומסתכן שיתהפכו עליו. ההבדל הוא שבפרשת הצוללות נחלץ בן הדוד עו"ד דוד שמרון ללא פגע, ואילו כאן צפויים יונתן אוריך ואלי פלדשטיין לשנות מאסר ארוכות אם יורשעו בחשדות המיוחסים להם. איזו חזית זו במספר החזיתות שפתוחות עלינו? מי סופר.
