ישראל חוגגת 78
מדינה במשבר זהות עמוק מתקרבת לנקודת הכרעה
הממשלה בנתה את הישרדותה על השסעים בחברה הישראלית, ואין לה אינטרס שייעלמו. לאזרחים תהיה בקרוב הזדמנות לבחור - אך ברעש הביטחוני קשה לזכור שהבחירה תשפיע גם על יכולתה של ישראל להמשיך להתפתח ולהבטיח איכות חיים לתושביה
אחרי שלוש שנים וחצי תחת ממשלה עם אג'נדה ברורה של פירוק יסודות הדמוקרטיה, ואחרי שנתיים וחצי של מלחמה מתמשכת בשלל חזיתות, ישראל נכנסת לשנתה ה־79 כשהיא במשבר זהות עמוק, שמגיע לנקודת הכרעה.
זה לא חדש כמובן, אבל למשבר הזהות הזה יש גם זווית כלכלית. קל לנו להדחיק אותו, לדחות את הטיפול בו להמשך, משום שהוא פחות מוחשי מטילים שמתפוצצים. אבל לזהות הכלכלית של ישראל, לתפיסת העולם הפיסקאלית, להקצאת התקציבים החברתית שלה, יש השלכות לא פחות משמעותיות.
ישראל מתחילה את שנתה ה־79 כשהכלכלה שלה עדיין איתנה. זה קורה הרבה בזכות המגזר הפרטי, ובעיקר קטיף פירות ההצלחה של ההייטק – תעשייה שעדיין מייצרת אקזיטים מרשימים במיליארדי דולרים שמעשירים את קופת המדינה. המלחמה הזניקה במקביל את ההכנסות של התעשיות הביטחוניות, ועצירתה (הזמנית לפחות), נתנה רוח גבית לשקל. מטבע חזק משקף כלכלה חזקה, יספרו לכם האופטימיים.
אבל בחוסן של המשק, בדיוק כמו בחוסן של החברה הישראלית, מתחילים להתגלות בקיעים. ההקבלה ביניהם גדולה מכפי שנדמה לנו. ההגירה השלילית ובריחת המוחות של אנשי אקדמיה וטכנולוגיה אינן מבטאות רק ייאוש פוליטי, הן טומנות בחובן גם אי־אמון עסקי ומשפיעות ישירות על עמידות הכלכלה וסיכוייה להמשיך להיות איתנה. הבחירה של יזמים לרשום את הסטארט־אפים החדשים שהם מקימים בחו"ל ולא בישראל גם היא פעמים רבות ביטוי למאבק פוליטי, אבל ההשלכות הכלכליות שלו עצומות.
המלחמה שלא נגמרת כופה גם ויתור על כוח אדם ישראלי מוכשר לטובת עובדים בחו"ל. אולי הם קצת פחות מוכשרים, אבל לפחות יוכלו להבטיח רציפות של אספקה ועמידה בדדליין. ומיותר לציין שהחרם הבינלאומי, שהולך ומתרחב גם מצד ידידותינו הגדולות עד לא מכבר, עוד ייתן את אותותיו ומאיים על הצמיחה העתידית — גם, ואולי בעיקר, של תעשיית הנשק המתקדמת.
הממשלה בוחרת להתעלם מכל אלה, משום שתהליכים כלכליים אורכים זמן. הפגיעה שלהם אינה מגיעה אחרי 8 דקות, ואין אזעקה מקדימה. אבל ההתעלמות הזו, שנוחה לממשלה, מסוכנת ומטרידה. עצירה של מגמה כלכלית שלילית דורשת מאמץ ארוך – ושינוי כיוון עלול לדרוש שנים ארוכות.
האיום הוא לא רק ביטחוני
זה מחזיר את הדיון למשבר הזהות, ולבחירה באיזו ישראל נרצה לחיות. אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, מערכת הביטחון הפכה לאבן שואבת של תקציבים בממדים שלא יכולנו לדמיין. ישראל חוזרת לימים שבהם תקציב הביטחון היה חזות הכל, ובפירורים התחלקו החינוך, הבריאות, הרווחה, התשתיות.
קל לממשלה למכור לנו את הצורך בביטחון, וקל עוד יותר לראש ממשלה לדרוש עוד 300 מיליארד שקל למערכת הביטחון. כי מי לא רוצה ביטחון? אבל ההתמודדות דורשת חשיבה שאינה רואה רק את האיום הביטחוני, אלא גם את האיום על איכות חיינו ועל ההישרדות הכלכלית של ישראל.
אין להקל ראש בצרכים של מערכת הביטחון. אבל צריך לשים לב לכך שחרף ההצהרות הגדולות של השלטון לאורך שלוש השנים האחרונות וההתהדרות ב"ניצחון המוחלט על חמאס", "מחיקת איום הטילים והרחקת איום הגרעין האיראני" ו"חיסול היכולות של חזבאללה", כל אלה עדיין איתנו, עפים מעל הראש. הם לא ייעלמו במחי הגדלת תקציב. הטיפול בהם מורכב וארוך ומסובך, ודורש הרבה יותר מעוד כוח ועוד כסף.
לכן אפשר — חובה למעשה – לתהות על המהות והתוצאות של מהלכים צבאיים שמוביל הדרג המדיני. ומותר לבקר את העלויות שלהם. ורצוי לבחון כל הוצאה ביטחונית ואת נחיצותה. זה בדיוק הדיון שיכריע את הזהות של ישראל בשנים הבאות. כי כל הוצאה כזו פירושה קיצוץ בתקציבים אזרחיים. וכל הגדלת תקציב ביטחוני במיליארדים, בלי כיסוי או קיצוץ נגדי, פירושה גירעון גדול יותר, ותשלומי ריבית גדולים יותר, ושנים ארוכות יותר של הפניית התקציב לכיסוי חובות המלחמה.
כל הוצאה כזו פוגעת בסופו של דבר באיכות חייהם של האזרחים, שיצטרכו להמשיך לגלות חוסן אבל עם פחות רופאים, פחות מורים, פחות תחבורה ציבורית, פחות עובדים סוציאליים ופחות ניקיון ברחובות.
הפחות ופחות הזה דוחק את אלה שיכולים לחפש פתרונות במקומות אחרים. התהליך מתרחש לנגד עינינו, והוא מגביר עוד יותר את המחסור הכלכלי, וחוזר חלילה. התהליך הזה הוא איום של ממש על ישראל, גם אם לממשלה נוח שלא מבחינים בו.
הזדמנות להשפיע על אופיה של המדינה
משבר הזהות, המתח בין הביטחוני לחברתי והכלכלי, אינו חדש. למדנו לחיות איתו לאורך 78 שנים כשהמטוטלת נעה מצד לצד. אבל בשלוש השנים האחרונות, ככל שמערכת הביטחון רעבה יותר לתקציבים וכוח אדם, כך היא פוגשת מנהיגות פוליטית שעסוקה בדיוק בהיפך הגמור. במקום לקצץ במה שאינו נחוץ, המנהיגות הנוכחית רק מאביסה עוד יותר מגזרים שיבטיחו את הישרדותה הפוליטית ומעצימה את המחסור של כל היתר. במקום להרחיב את פוטנציאל הגיוס של לוחמים שנחוצים לצבא, למשימות שהיא עצמה מגדירה כקריטיות להישרדותנו, היא עסוקה בתפירת הסדרי פטור גורפים לחרדים ובהארכת השירות של כל האחרים לרמות בלתי נסבלות.
אפשר לדבר עד מחר על חוסן, אבל גם הוא מחזיק בקושי מילואימניקים שסוגרים מאות ימי מילואים בשנתיים; או תושבי קו העימות בצפון שבקושי חזרו לבתיהם, רק כדי לגלות שהאיום הקיומי שלהם עדיין כאן; או בעלי עסקים שנדרשים לשרוד בסביבה של חוסר ודאות ונשענים על פיצויים מקרטעים שאולי יגיעו. אפשר היה לדבר על חוסן, אילו השלטון היה מתבונן למשבר הזהות בעיניים ומציע דרך מאחדת שתאפשר לרובנו לפחות לצעוד לאורכה. אילו היה מזהה את השסעים בחברה הישראלית ומנסה לאחות אותם. אבל השלטון הנוכחי נבנה מהם. הם מבטיחים את הישרדותו, אין לו כל אינטרס שייעלמו.
לכן אפשר להיות בטוחים שהבחירות הקרובות יתנהלו בעצימות גבוהה של הסתה, פייק ניוז ושיסוי השבטים אלה באלה. ובכל זאת, רגע לפני שישראל תגיע לגבורות, לאזרחיה תהיה הזדמנות לבחור ולהשפיע על אופיה וזהותה של המדינה. אם ערפל הקרב יתפזר עד הבחירות, נגלה שהחברה הישראלית והכלכלה שלה אינן רק חסונות. אזרחיה המדינה יגלו שאיכות חייהם נפגעה ותיפגע עוד, שההכנסה הפנויה שלהם התכווצה ותתכווץ עוד, שהפערים החברתיים רק גדלו, ויגדלו.
לבחירה שלהם תהיה השלכה ישירה לא רק על הפתרונות המדיניים והביטחוניים שיבטיחו את הישרדותה של ישראל. הבחירה שלהם תשפיע גם על יכולתה של ישראל להמשיך להתפתח, לשגשג ולהבטיח איכות חיים לתושביה. ברעש הביטחוני הנוכחי אולי קשה לזכור את זה. אבל זה מעולם לא היה כה חשוב.
