הקברניט
רובוטריק מעופף: הכירו את שאיין 2, היורש של מסוק הבלאקהוק
זה מסוק שהופך למטוס, טס רחוק פי חמישה ומהר פי שניים מהליקופטר רגיל, ואפילו מפזר כטב"מים באוויר כשצריך. "הקברניט" מנתח את יתרונות ה-MV75 שאיין 2 שעשוי להגיע לישראל, מסביר במה הוא עתיד להצטיין - ובדרך, מוצא גם נקודת תורפה
שלום, כאן הקברניט; יש מטוסים ומסוקים שכולם אוהבים, ונראה כאילו תמיד היו פה. מסוק הבלאקהוק של חברת סיקורסקי הוא דוגמה נהדרת - מאז הגיע ארצה ב-1994, הפך להליקופטר הכי עסוק בצה"ל: שותל כוחות בחזית ומעביר אספקה למוצב, מוציא מארב קומנדו בעורף האויב ומציל חיי נפגעים יום יום.
הפופולריות שלו אינה ייחודית לישראל, כן? 38 מדינות רכשו בלאקהוקים צבאיים ובצדק: המסוק משלב אמינות, עמידות בנזקים וביצועים טובים מאוד - וכמובן שלחץ אמריקאי לרכוש Made in USA לא מזיק.
אבל קל לשכוח שהבלאקהוק כבר לא צעיר, והוא תוכנן עוד לפני שיוקו אונו פירקה את הביטלס, ושייע פייגנבוים תלה את הנעליים. בדקתי, ובעולם יש 39 מדינות שנולדו לפני הבלאקהוק; טבעי שארה"ב תחפש עבורו יורש ראוי - ותמצא.
קוראים לו MV75 שאיין 2. הציון MV מעיד על ריבוי משימות, והמראה ונחיתה אנכית; על ה"שאיין" נדבר עוד רגע. זהו מטוס-מסוק מתוצרת חברת בל, שעשוי להגיע לשירות צה"ל בעתיד. היום נכיר אותו קצת ונלמד מה הוא יודע לעשות, ולמה דווקא ככה. ספוילר: יש לו חיסרון אחד שקצת מדאיג אותי.
15 צפייה בגלריה
זה מטוס! זה מסוק! זה שניהם! MV75 בצבעי חיל האוויר הישראלי
(צילום: Bell Textron, התמונה עובדה באמצעות AI)
מאיפה הוא הגיע? ב-2004 החל צבא ארה"ב לקדם את מכרז FLV - שנועד למצוא פלטפורמה מעופפת שתשמור על הגמישות של מסוק רב משימתי, עם שיפור דרמטי במהירות ובטווח. בכוונה אמרתי "פלטפורמה", משום שמסוק קלאסי לא היה הפיתרון המועדף; הצבא רצה חדשנות, הייטק, פריצות דרך.
החברות הפיינליסטיות בתחרות היו סיקורסקי ובל. יצרנית הבלאקהוק הציגה מסוק בעל שני רוטורים ראשיים שמסתובבים בכיוונים מנוגדים כמו מסוקי קאמוב המפורסמים, רוטור דו קומתי; ובזנבו ישב מדחף שהוסיף הרבה למהירות. לעומתה, חברת בל הציגה מטוס-מסוק, כלי טיס עם פוטנציאל אדיר - אך גם רקורד בעייתי.
15 צפייה בגלריה
המנצח וסגנו; המתמודד של בל ותחתיו - של סיקורסקי
(צילום: Bell Textron + Lockheed Martin, התמונה עובדה באמצעות AI)
תצורת העיצוב של בל נקראת טילט-רוטור - הטיה של ציר המדחף; כשהוא אנכי ביחס לקרקע מופעל כוח כלפי מטה וממריאים, ואז יכוון קדימה כדי לאפשר טיסה אופקית. טכנית, אפשר לקבל כך את יתרון הגמישות של הליקופטר בהמראה ונחיתה בכל מקום, ואת יתרון המהירות של מטוסים. בנוסף, הכנפיים מייצרות עילוי, המנועים אוכלים פחות דלק ומתקבל כך טווח כפול משל מסוק בגודל דומה.
לפני שנמשיך, אספר לכם שהטיית רוטורים תוארה לראשונה ב-1902 בידי האחים ארמנד והנרי דופו, והוצגה כפטנט בידי ג'ורג' לברגר ב-1930. את העיצוב של טילט-רוטור כפול ניתן לשייך לחברת פוקה-אכגליס בגרמניה הנאצית, ויצרנים בארה"ב הצליחו לבנות ולהטיס כאלה - אבל אין בעולם חברה עם יותר ניסיון בטילט-רוטור מבל: מ-1953 שקדו המהנדסים שלה על פיתוח מטוס-מסוק מושלם.
כשנכנס לשירות הדגם הראשון, V22 אוספרי (שפותח ביחד עם בואינג; נדבר עליו בטור משלו) התברר שהמילה "מושלם" גדולה עליו כמו סומבררו על חתול: הוא עבר מספר לא שגרתי של תאונות והרבה תקריות בטיחות בגלל חבלי לידה טכנולוגיים וקשיי הטסה.
אבל הגנרלים לא נרתעו: ב-2019 הודיעו שבל היא הזוכה - הדגם שלה היה מהיר יותר משל המתחרה, וגם פחות מסובך הנדסית. הניסיון של בל שיחק תפקיד עצום, בעוד אף חברה אמריקאית לא השיקה הליקופטר עם רוטור כפול כמו שהציגה סיקורסקי. לפחות לא בתצורה של מסוק סער קומפלט; היו רובוטים מעופפים במבנה כזה, אותם פיתחה חברת ג'ירודיין בשנות השישים.
נתקדם: למה קוראים לו שאיין 2? כי רק "שאיין" היה תפוס; מסוקי צבא ארה"ב נקראים תמיד על שם האומות האינדיאניות האמיצות שאותו צבא, קצת מביך להיזכר - ניסה להכחיד. למשל, בלאקהוק היה צ'יף שבט הסאוק. מי היה מסוק השאיין הראשון? מדובר בפרויקט מאוד שאפתני מ-1966, במסגרתו פיתחה לוקהיד הליקופטר קרבי עם חימוש במגוון וכמות כמעט מוגזמים: תותח רב-קני, מקלע רימונים, שישה טילי נ"ט, כוורות רקטות, טילי אוויר אוויר והכל בו זמנית.
הפיתוח התעכב והסתבך גם מכנית וגם פוליטית; חיל האוויר הרגיש שהצבא דורך לו בגינה, והמסוק בוטל ב-1969. אז עכשיו בא הצבא ומיחזר את השם שאיין במקום לקחת אומה אינדיאנית אחרת; כנראה שאוג'יבווא או פוטאוואטומי מתגלגלים פחות על הלשון.
מה יודע לעשות השאיין 2? כל מה שיודע בלאקהוק לעשות, ויש לו גם תא לוחמים בגודל דומה. אבל כאן מסתיימות נקודות הדמיון: בלאקהוק ממוצע משייט ליעד בכ-280 קמ"ש, בעוד המחליף עושה את זה ב-500 קמ"ש ועם מטען כבד יותר ב-40%.
כמה רחוק יוכל להגיע? רדיוס המשימה שלו עומד על יותר מ-1,400 ק"מ, פי חמישה ויותר משל בלאקהוק בסיסי.
השאיין הוא גם מכונה חכמה; ביכולתו לקבל מידע מודיעיני תוך כדי טיסה ולהעביר דיווחים אחורה לבסיס, לשגר כטב"מים אוטונומיים שיספקו תמונה של זירת הנחיתה ויחשפו איומים נסתרים, והקוקפיט נראה חללי לגמרי.
בעתיד נראה גם גרסאות חמושות של ה-MV75, וכאלה שמיועדות ללוחמה ימית.
סרטוני התדמית של בל וצבא ארה"ב מראים שאיינים טסים ומובילים פצועים, מספקים סיוע הומניטרי, מנחיתים לוחמים על גגות ובמדבריות, כל מה שמצופה.
וזה נראה ממש טוב, באמת; אני בטוח שיקבל שיפורים ושדרוגים נוספים עד שייכנס לשירות ב-2031. אבל יש משהו בסיסי שמפריע לי, ונוגע למה שקורה כשדברים לא הולכים לפי התוכנית.
אתם מבינים, בלאקהוק שמאבד מנוע בגלל תקלה או אש אויב יכול להמשיך לטוס על המנוע השני; ישנו מערך תמסורות שיאפשר לרוטור להמשיך להסתובב, ולא אכפת לו אם הכוח מגיע מימין או משמאל. אבל לשאיין יש שני שני רוטורים ראשיים, ושני מנועים שנמצאים יותר מעשרה מ' זה מזה.
בכנפיים עוברות תמסורות שמאפשרות למנוע בקצה אחד לסובב את אחיו, אך הן ארוכות, כבדות, ומשפיעות על השרידות של המסוק בקרב.
15 צפייה בגלריה
זהו אפאצ'י שאיבד מנוע במלחמת המפרץ השנייה, וטס לנחיתה בשלום בבסיס. לא בטוח ששאיין היה מצליח
(צילום: Army Aviation Magazine)
למה אני מתכוון? בגדול, שרידות היא השילוב בין כמה שקשה לאויב לגלות כלי טיס ולירות לעברו, וממה שקורה למשימה כשהאויב פוגע בול.
עוד במלחמת וייטנאם למד צבא ארה"ב כמה מאתגרת היא שרידות המסוקים שלו - לרוב, בדרך הקשה: כשנשלחו מסוקים לשתול כוחות או לחלץ נפגעים והם טסו נמוך בוודאיות פתלתלים? הם התגלו פחות ולכן נפגעו פחות. אבל כשהמסוק מתקרב לנקודת ההנחתה, מאט ויורד לקרקע - הסיכון מזנק. והוא הכי רגיש אחרי הנחיתה.
תיאורטית, בדרך ליעד השאיין 2 יהיה פחות פגיע ממסוק רגיל; הוא טס הרבה יותר מהיר, הוא מאוד זריז ומצויד בטכנולוגיות הגנה חדישות. המהירות לבדה תקשה על האויב לכוון ולירות, וזמן החשיפה יהיה קצר יחסית לבלאקהוק ודומיו.
אבל כשהמטוס-מסוק יגיע לנקודת ההנחתה, המצב עלול להתהפך. בגלל הכנפיים הרחבות ובתי המנוע שבקצוות שלהם, לשאיין יש שטח פנים גדול יותר ממש מכל זווית. זה אומר שמחבל או חייל אויב יוכל לכוון ולפגוע בו יותר בנוחות.
מה תעשה פגיעה כזאת בעולם האמיתי? בואו נחשוב על האיומים שנפוצים בזירת הנחתה. המגוון גדול מאוד, ונע בין אש קלשניקובים לירי טילי נ"מ.
נשק קל לא יסכן את המכלולים המכניים בכנף או את המנוע, אבל מקלע כבד בהחלט יכול; אתם יודעים, כמו שמחבלים בכל המזה"ת אוהבים להציב על הטנדרים שלהם.
במקרה בו ייגרם נזק גם למנוע וגם לרכיבי התמסורות שמתחברים אליו, יתכן שמטוס-מסוק כמו השאיין יושפע יותר מהליקופטר מסורתי, ולא בטוח שיוכל להמשיך במשימה.
אני מבטיח לכם שאני לא הראשון שחשב על כך: בפנטגון יושבים גנרלים, שהחליטו שמדובר שזה מוצדק וסביר - שיהיה סיכון מוגבר, אך רק בחלון זמנים קטן יותר, כלומר רק כשהכלי בא להנחית או לאסוף מישהו. לראייתם, הזריזות שלו תוכל לצמצם את הסיכוי לפגיעה, גם כשהכלי הכי רגיש.
תראו כמה יפה מראה לנו השאיין 2 שהנדסה - פורצת דרך ככל שתהיה - היא תמיד משחק של פשרות; אין עיצוב בלי חסרונות ומגבלות. ובאותה מידה, תמיד יקומו מהנדסים יצירתיים וינסו לעקוף אותם מחדש.
למשל, אני לא יודע להגיד לכם אם ומתי יחליף השאיין את הבלאקהוק בצה"ל, אבל אתם יכולים להיות בטוחים שאם זה יקרה – המסוק יעבור פה שורה ארוכה של שדרוגים.
סביר להניח שיקבל מערכות תקשורת והגנה חדשות, שיעזרו לחפות על החולשות שלו כדי שיוכל להשלים כל משימה בכל מקום, בדיוק כמו קודמו. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
