משפט שדה
הכסף שנחסך, והכסף שנשפך
העליון דחה ייצוגית שדרשה לתת הטבת מס בפנסיה לשכירים העובדים גם כעצמאים משום שלשון החוק סתרה את כוונתו. וסתיו שפיר מתארת בספר כיצד תעלולים המבוצעים בתקציב המדינה מביאים לפירוקה
1. לשון החוק כתקלה ניסוחית
האם לשון החוק יכולה להיות "תקלה ניסוחית"? מסתבר שכן, לפי קביעת בית המשפט העליון. תביעה ייצוגית שמעניקה הטבה לשכירים בגין חיסכון פנסיוני התקבלה בבית המשפט המחוזי ובוטלה בשבוע שעבר בבית המשפט העליון ברוב של שניים נגד אחד. המחלוקת עסקה באחת השאלות הנצחיות והמרתקות שמעסיקות את עולם המשפט מימים ימימה: מה גובר - לשון החוק או תכליתו? הרוב בעליון שקיבל את ערעור רשות המסים, העדיף את התכלית על פני הלשון – שזכתה בפסק הדין להגדרה "תקלה ניסוחית".
"אף שמבחינה לשונית קיימת עדיפות ברורה לפרשנות שלה טוענים התובעים־המייצגים", כתבו שופטי הרוב עופר גרוסקופף וגילה שטייניץ־כנפי, "מדובר בתקלה חקיקתית־ניסוחית; אימוץ עמדת התובעים המייצגים יחתור תחת תכליות סעיף המחלוקת וישים לפלסתר את כוונת המחוקק".
במוקד המחלוקת פרשנות של סעיף משנה מדרגה חמישית (למתעניינים: סעיף 45א(ה)(2)(ב)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה) הקובע מרכיב בתקרת ה"זיכוי בעד דמי ביטוח ותגמולים" שאותה יכול לקבל "עמית מוטב שהיתה לו בשנת המס הכנסה מבוטחת" בגין "הכנסה חייבת שאינה הכנסה מבוטחת". את הג'יבריש הזה מכנה השופט עופר גרוסקופף "קוד מוצפן הכתוב ליודעי ח"ן, ואשר כל השומר נפשו ירחק ממנו".
אבל, מאחורי הקוד מסתתרת מציאות. ובמקרה הנוכחי, להחלת הסעיף כלשונו היו שתי תוצאות גרועות. הראשונה, חתירה נגד כוונת המחוקק; השנייה, משמעויות כלכליות דרמטיות.
נתחיל בשנייה. הקבוצה המיוצגת היא גדולה במיוחד. אישור התביעה כייצוגית היתה חלה על כ־830 אלף שכירים, כאשר היקף ההשבה הכספית על חשבון הקופה הציבורית היה מגיע לכ־664 מיליון שקל. אבל עיקר הסיפור הוא תכלית ההסדר החקיקתי ש"התקלה הניסוחית" בלשון הסעיף סותרת ומנוגדת לה. את הרקע הזה ננסה לפשט, ספק אם נצליח.
ב־2006 ביצע המחוקק תיקון שעיקר תכליתו לתמרץ הפקדות פנסיוניות גם לעצמאים כדי להגדיל עבורם את החיסכון הפנסיוני, ולצמצם את הפערים בין הטבות המס הניתנות לעצמאים לבין אלה הניתנות לשכירים. אלא שעלתה השאלה מה יקרה עם שכירים שיש להם הכנסות כעצמאים.
סעיף המחלוקת נועד לעודד שכירים בעלי הכנסות כעצמאים לבצע הפקדות לקצבה באופן עצמאי. באילו שכירים מדובר? למשל, כאלה שעובדים שעות נוספות, שהמעסיק אינו מפריש בגינן לחיסכון פנסיוני, או, למשל, מורה הנותנת שיעורים פרטיים או רופא בית חולים, המקיים במקביל לעבודתו כשכיר גם פרקטיקה פרטית.
הכוונה היתה להעניק את ההטבה רק לשכירים שביצעו הפקדות לקצבה. כוונה זו עולה בצורה ברורה ומובהקת בדברי ההסבר לחוק, מהפרוטוקולים של הישיבות בוועדת הכספים של הכנסת, ואף מיתר סעיפי החוק האחרים שנוספו לפקודת מס הכנסה במסגרת התיקון. "אף על פי כן", כותב גרוסקופף, "כתוצאה מטעות או מחוסר תשומת לב – כוונה זו לא מצאה ביטוי בלשונו של סעיף המחלוקת. הנה כי כן, מדובר בתקלה ניסוחית: כוונה גלויה וחד־משמעית של המחוקק, אשר 'הוחמצה' ולא מצאה ביטוי ראוי בלשונו של החוק".
הטעות הזו איפשרה לתובעים־המייצגים ניב נוימן ומתן לבנון, באמצעות עו"ד יוני חרש, לדרוש את הטבת הזיכוי במס שאינה תלויה בהפרשות שביצע השכיר־העצמאי. השופט מדגים את העיוות: "טלו את המורה השכירה הנותנת שיעורים פרטיים. בהנחה שמורה זו לא הפרישה דבר לפנסיה בגין הכנסתה מהשיעורים הפרטיים, מדוע יש לתת לה הטבת זיכוי נוספת כעצמאית? מדוע מצבה, לעניין הטבת הזיכוי (שכזכור מיועדת לעודד הפרשות לפנסיה), צריך להיות טוב יותר ממורה שכיר מקביל, וזהה בנתוניו כשכיר, שהפריש את אותו סכום בדיוק לפנסיה, אך אינו נותן שיעורים פרטיים?".
"עמדתי היא", מסכם גרוסקופף, "שאין אנו רשאים לתת ל'תקלה הניסוחית' שיצאה מתחת ידי המחוקק, ונחשפה על ידי התובעים המייצגים, להכתיב את הדין". ומחזקת אותו השופטת גילה כנפי־שטייניץ: "ההסדר שבענייננו הוא מקרה־קצה של חקיקת מס בעלת אופי טכני, הבנויה נדבך על נדבך, מנוסחת בצורה מסורבלת, ויוצרת ‘כתב חידה’ שהפרשן המקצועי, לא כל שכן אדם מן היישוב, יתקשה להבינו גם לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הטקסט. במקרים אלה, ראוי שנהיה קשובים יותר לאפשרות היווצרותה של תקלה חקיקתית, ולא נאטום את אוזנינו באשר להשלכותיה על הציבור הרחב".
שופט המיעוט אלכס שטיין פסק, כצפוי ממנו, לטובת לשון החוק: "נקודת המוצא לפרשנות דיני המס, בדומה לחוקים אחרים, היא לשון החוק; ואם זו ברורה וחד־משמעית, מלאכת הפרשנות מסתיימת". והוא מוסיף: "מאחר שלדברים שאותם מבקשת רשות המסים לקרוא לתוך סעיף המחלוקת, אין עיגון, ולו מינימלי, בלשון החוק, הנישום השכיר אינו נדרש לבצע כל הפקדה כעמית עצמאי עבור הכנסותיו הלא מבוטחות (כלומר, הכנסה שהנישום לא ביצע בגינה תשלומים לפנסיה – מ"ג) על מנת שיוכל לממש את הגדלת תקרת הזיכוי, כאמור בסעיף המחלוקת".
2. תקציב המדינה הוא תקציב ההפיכה
"באמצעות התקציב – הרשמי והבלתי רשמי – ממשלות נתניהו פירקו את הסולידריות של החברה הישראלית, והולידו מלחמת הכל בכל", כותבת ח"כ לשעבר סתיו שפיר בספרון חדש "אנחנו מגש הכסף – התקציב הסודי ששבר את הדמוקרטיה – ואיך נציל אותה", שיצא בסדרת אתגרי הדמוקרטיה. סדרה שקמה לאחרונה במטרה להנגיש לציבור הרחב, וגם להזהיר אותו מסכנות ההפיכה המשטרית.
את מקורות ההפיכה ניתן למצוא בכל מקום. מיכאל ספרד, למשל, בספרו שנסקר כאן "כיבוש מבית – מסע אל מקורות ההפיכה המשטרית” (הוצאת קרן ברל כצנלסון), טוען שההפיכה נולדה בכיבוש. שפיר טוענת שהיא נולדה בתקציב: "בדיונים הליליים של ועדות הכנסת, בתרגילים שהוסתרו מאחורי טיעונים בירוקרטיים וטכניים, קרמה עור וגידים התוכנית שנודעה מאוחר יותר כמהפכה המשטרית. שם הוקם הבסיס הפוליטי שפרץ אל פני השטח בשנת 2023, עם ממשלת הימין על מלא".
סתיו, צעירת חברות הכנסת, הגיעה למשכן בגיל 27 וכיהנה בה שבע שנים בין 2013 ל־2020. כזירת פעולה בחרה את ועדת הכספים, המקום שבו נוטלים את תקציב המדינה הרשמי והופכים אותו באמצעות "העברות", פרויקטים", "כספים קואליציוניים" ושאר קודים של הסוואה לתקציב הבלתי רשמי, אבל האמיתי.
"התקציב הוא הפוליטיקה, התקציב הוא המדינה", כותבת שפיר ומסבירה: "יש בתקציב המדינה מספיק כדי לספק לאזרחי ישראל גם ביטחון וגם שירותים חברתיים מצוינים. הסיבה שזה לא קורה אינה היעדר משאבים, אלא בחירה פוליטית".
כל חקירת שחיתות מתחילה בציווי "פולו דה מאני". שפיר ייעדה עצמה למשימת ההתחקות אחר נתיבי הכסף. משימה קשה מנשוא. בגלל מיומנותם של שועלי הכסף בכנסת, בגלל האפרוריות הבירוקרטית ונטולת הקסם התקשורתי של התחום, וגם בגלל סיכוני המקצוע - "אזהרות מאפיונריות" בלשונה, שהחלה לקבל, גם מצד חברי מפלגתה, כשהעזה לדרוש נתונים, להציף את יעדי העברת הכספים וגם לעתור מדי פעם לבג"ץ. והכל כדי להציף את זרימת הכסף מהמחילות התת־קרקעיות למחוזות השקיפות הפרלמנטרית, המשפטית והתקשורתית.
כמו שיש שני תקציבים בכנסת, יש שני תקציבים לשתי מדינות. שפיר כותבת על "החטיבה להתיישבות יהודית", שמספחת מאות מיליונים שנגרעים מחוק התקציב לטובת היישובים בשטחים על חשבון הנגב, הגליל וגם עוטף עזה. "הממשלה הפכה את החטיבה לצינור העברת כספים מבלי שהציבור יידע", היא כותבת. הצפת העניין הביאה לכתיבת דו”ח נוקב של עו"ד דינה זילבר, אז המשנה ליועץ המשפטי, שקבע "כי עיצוב מדיניות התיישבותית היא אחד מתחומי הליבה של השלטון, ועל כן הממשלה צריכה לבצע אותו – ולא גוף חיצוני עלום".
תקצוב השטחים באמצעות החטיבה הוא צינור הולכה סמוי בדיוק כמו צינורות ההולכה הסמויים בוועדת הכספים. שניהם רחוקים מעין הביקורת הציבורית, ושניהם מסלילים את כספי המסים של כולנו כדי לשרת ולפרנס את יעדיה ומקורביה של הקואליציה. וכשמדובר בממשלה הנוכחית – הסכנה שהכסף הזה יממן את ההפיכה המשטרית היא ברורה ומוחשית.
