הקברניט
הקאמבק האיראני של ה-A10: האם הוא עדיין לא מתאים לצה"ל?
מטוס התקיפה המפורסם כבר היה בדרך לפנסיה במוזיאון, ואז פרצה מלחמת איראן - בה הוכיח שביכולתו לצוד מחבלים וסירות טרור טוב יותר מכטב"מים וכלים אחרים. מה אפשר ללמוד מכך על ההתאמה שלו לזירת הלחימה של ימינו, ולחיל האוויר הישראלי?
שלום, כאן הקברניט; אף אחד לא אוהב להודות בטעויות, אך לפעמים אין ברירה - למשל, הגנרלים בפנטגון שהחליטו להוציא לפנסיה את מטוס התקיפה הוותיק A10, בטענה שאינו רלוונטי לשדה הקרב המודרני. או נניח, אני הקטן, שטענתי שצה"ל צריך את ה-A10 כמו שכריש צריך מטריה.
2026 היתה אמורה להיות שנתו האחרונה, פסקו הגנרלים, ואז באה שירת הברבור שלו: פרצה מלחמת איראן - זירה מסובכת ומסוכנת, עשירה באיומי נ"מ. אבל למרות מגבלותיו, הפתיע ה-A10 והשירה הפכה לקאמבק: חייו הוארכו עד 2030, לפחות. איך הצליח היכן שכלים אחרים נכשלו, מה זה מלמד אותנו על לחימת אוויר קרקע, והאם טעיתי גם אני כשטענתי שלמרות עוצמתו - לצה"ל הוא לא מתאים?
19 צפייה בגלריה
A10 בצביעה ישראלית וכן, זו טייסת התוכי המנפץ. האם טעיתי לגביו?
(צילום: USAF, התמונה עובדה באמצעות AI)
ה-A10 נכנס לשירות ב-1977 כמטוס ייעודי לסיוע קרוב לכוחות קרקע, ולציד מטרות ניידות: טנקים, נגמ"שים, כלי הנדסה קרבית ושיירות אספקה. הרעיון היה לעצור פלישה סובייטית לאירופה: אלפי כלים שינועו על צירי גרמניה, כשהם מוגנים בתותחי נ"מ מתנייעים.
כדי להצליח, תכננה חברת פיירצ'יילד ריפבליק מטוס אופטימלי לטיסה זריזה בגובה נמוך, כך שיוכל לחוג סביב שיירות אויב ולהכות בהן. הוא קיבל חימוש כבד ומגוון, בראשו תותח ה-GAU8 אוונג'ר – מפלצת לועסת-טנקים בעלת שבעה קנים של 30 מ"מ, וגם פצצות, רקטות וטילים.
איך ישרוד את הזירה הזו? עם מיגון למנועים ולתא הטייס, מערכות גיבוי רבות ומבנה קשוח במיוחד, זו מכונה עמידה להפליא. על הנייר, החיסרון העיקרי שלו היה טווח טיסה קצר ביחס למטוסי קרב סטנדרטיים – ויכולת מוגבלת מול איומים אוויריים. כנראה שאם ייפול בכוונת של איזה סוחוי, לא יזכה לפגוש ה-A10 את האדמה.
איך כל זה עבד בשטח? בתחילה - לא משהו; במלחמת המפרץ הראשונה של 1991 התקשו צוותי ה-A10 לאתר את הטנקים של סדאם חוסיין ולא פעם חזרו מגיחה בלי להשמיד אף אחד.
חמור יותר: מגבלות הסנסורים והמערכות של המטוס גרמו לטעויות בזיהוי, ובמקרה אחד פגעו טילי ה-A10 בטנקים בריטיים. הלקחים הופקו, והדיוק השתפר במלחמת קוסובו של 1996. בתחילת שנות האלפיים שודרג ה-A10 ויכולות הציד קפצו כיתה: במלחמת המפרץ השנייה של 2003 הושמדו טנקי האויב והעמדות שלו כפי שהתכוון המשורר.
ה-A10 קנה לו מוניטין של מלאך שומר; חי"רניקים שנקלעו למארבים ידעו שיוכלו לסמוך על עזרת מטוסי התקיפה, שלא פעם הצילו את חייהם בקרב. ההצלחות חזרו על עצמן גם באפגניסטן, ובמבצעים נגד דאעש בעיראק וסוריה. חיילי ארה"ב מחאו כפיים כששמעו את גרגור תותח האוונג'ר; הנה בא המושיע.
עכשיו, הגנרלים נקלעו פה למצב לא נעים; מצד אחד, טילי הנ"מ השתפרו דרמטית והסיכוי של המטוס לשרוד מולם הלך ונמס; ומשימת הסיוע הקרוב ותקיפת המטרות הניידות עברה אל מסוקי קרב, כטב"מים ציידים ומטוסי קרב רב משימתיים. וגם בלי מלחמות, ה-A10 הזדקן והתחזוקה שלו הפכה יקרה ובעייתית. הכי טבעי להרים לו טקס עם בורקסים ונאומי טייסים בדימוס – ולשלוח אותו למפעלי האלומיניום.
אבל מצד שני, שרשרת ההצלחות קנתה למטוס הזה לובי קולני בפנטגון – חלקו חי"רניקים שניצלו בזכות טייסי A10 – שטוען בנחישות: חייבים להשאיר אותו בשירות, משום שהאלטרנטיבות אינן טובות מספיק ולא יוכלו לעשות את העבודה.
אתם יודעים מה? הם צודקים: ה-A10 מאזן הכי טוב בין היכולת להגיע בזמן לזירת אירוע, לשהות בו מספיק זמן כדי להשפיע, ולטוס מספיק רחוק עם מספיק חימוש. בואו נשווה: למסוק קרב יש חימוש רב, אך הוא איטי בהרבה וטס לטווח קצר. לכטב"מ צייד יש טווח מאוד ארוך ויכולת שהיה ממושכת באזור המטרה, אבל איטי ולא נושא הרבה תחמושת.
ומה עם מטוס הקרב? כלים כמו ה-F35 יודעים להגיע הכי מהר לכל מקום ועם מטען חימוש מכובד, והסנסורים שלהם מבטיחים דיוק עילאי. אבל הם לא תוכננו להיות זריזים במיוחד בגובה נמוך והם יוכלו לבצע מספר מוגבל של יעפים על המטרה בטרם יגמר הדלק. ובמצב כזה, הגנרל יוכל להגיד ששלח סיוע אווירי למג"ד בשטח, בעוד הגדוד המשיך להילחם לבד יותר זמן.
19 צפייה בגלריה
האלטרנטיבות באות עם פשרות. כטב"מ צייד, מסוק קרב ומטוסים רב משימתיים
(צילום: USAF , US Army)
כך התעכבו ונדחו תוכניות הפרישה עבור ה-A10 שוב ושוב. פה ושם נערכו ניסויים ובדיקות למידת האפקטיביות של הפלטפורמות שאמורות לתפוס את מקומו, ועם הזמן התברר שהביצועים שלהן מאוד בינוניים.
למשל, בניסוי שערך חיל האוויר האמריקאי במטוסי F35 בסוף 2022 התברר שהפער גדול מאוד. בין השאר, כי הטייסים התאמנו פחות על משימות סיוע קרוב וציד מטרה ניידת.
ב-2025 החליטו הגנרלים בכל זאת שהגיע הזמן לעבור הלאה – ו-2026 נקבעה כשנה האחרונה של ה-A10 בשירות מבצעי.
יחידות החלו להיסגר כבר לפני כן - משם הבאתי לכם את תמונת הטקס פה למעלה - אבל כאן מדובר על סגירת המערך כולו: חלפים, מכונאים, ציוד, האנשים יעברו ליחידות אחרות או יפרשו, ועידן ה-A10 יבוא לקצו.
ואז הגיע פברואר 2026: השמש זרחה, ויושבי המזה"ת התעוררו למלחמה חדשה - חלקם מצליל הסירנות וחלקם משאון הפיצוצים. צה"ל וכוחות ארה"ב היכו באיראן בעוצמת שיא, והרפובליקה האיסלאמית לא חסכה שבטה משכנותיה וישראל. בעוד אנו רצים למילואים ולמקלטים, נדלקה זירה נוספת שישראלים לא חושבים עליה יותר מדי: עיראק הפכה לחזית לוהטת.
המיליציות השיעיות במדינה - כיתייב חיזבאללה, סראיה עווליא אל-דם, ורוב ארגוני התאחדות הטרור אל חשד א-שאבי - "התאחדות הטרוריסטים" - התעוררו עם ג'יהאד בעיניים. כולן ניזונות מהעטין האיראני, קיבלו מטהראן ציוד והדרכה, והראו לאמריקאים מה שהם למדו: כטב"מים מתאבדים, רקטות, טילי שיוט, רחפני נפץ וחימושים נוספים היכו בבסיסי ארה"ב בעיראק עצמה, בירדן ובכוויית.
משאבי חיל האוויר האמריקאי מוקדו במזרח המפרץ הפרסי, וכך גם הקשב המודיעיני; והמיליציות היו מטרה בעייתית - הן פעלו מכפרים מבודדים ואזורים נידחים במדבר, ולא פעם הספיק משגר טילים נייד להיעלם עד שהגיע אליו כטב"מ או מסוק קרב. המחבלים כיוונו אל מערכי גילוי, הגנה אווירית, שליטה ואל שדות תעופה; ופגיעות מוצלחות השפיעו על אפקטיביות המתקפה האמריקאית.
כאן נכנסים לתמונה 30 מטוסי ה-A10 שהוצבו במפרץ הפרסי: מטוס התקיפה נשלח לנקות את עיראק. שיירות מחבלים ניצודו בצירים מדבריים בצרורות 30 מ"מ; משגרים הושמדו באש טילים מדויקים ממרחק של עשרות ק"מ; ומחנות המחבלים עלו באש. תראו את התמונה הזאת כאן, אלו מחבלים שמצלמים את ה-A10 משכיב להם את הבסיס בזמן שהם מנסים לתפוס מחסה.
19 צפייה בגלריה
מתחבאים ומצלמים. מחבלים מתעדים מתקפת A10 על המחנה שלהם
(צילום: תיעוד מיליציה עיראקית)
צוותי ה-A10 נהנו ממיעוט איומי הנ"מ בגזרה ואף שמספר מטוסים נפגעו מאש תותחים, המשימות לא נעצרו והרבה מאוד מחבלים גילו ממקור ראשון אם יש חיים לאחר המוות ואיך מזג האוויר שם.
בסוף מרץ הועברו רוב המטוסים לפעילות במזרח המפרץ, למשימה אחרת מול אויב אחר: סירות המירוץ החמושות של משמרות המהפכה.
לא פעם הצליחו כטב"מים וסנסורים אחרים לאתר את הסירות, אך הן הספיקו לחמוק ולהיעלם עד שהגיעו מסוקי אפאצ'י לגזרה הרלוונטית.
אמנם סירה לא יכולה להתחבא בתוך חורשה, אך איראן מפעילה את הסירות הללו ממנהרות צמודות למים, וכך הפכה אותן למטרה חמקמקה כמעט כמו משגרי הטילים. ל-A10 היה יתרון של מהירות על כל מסוק וכטב"מ צייד, וכך הצליחו לא פעם היכן שפלטפורמות אחרות נכשלו.
בתחילת אפריל הדהדו הכותרות ברחבי העולם: מטוס F15 דו מושבי אמריקאי נפגע מאש איראנית, הופל והצוות נטש מאחורי קווי האויב.
ה-A10 שיחק תפקיד קריטי במבצעי הצלת הטייסים: צוותי חיפוש וחילוץ גיהצו את דרום איראן כדי להקשות על האויב להבין היכן מסתתרים הנוטשים, ועל מטוס התקיפה הוטל לבודד גזרות באש. שני הטייסים הושבו בשלום, במבצע מיוחד שרוב פרטיו עוד מסווגים.
אז רגע, עם ה-A10 כל כך מוצלח במה שהוא עושה, למה להוציא אותו מהשירות בכלל? למה לא לשדרג אותו כמו שעשו למטוסים ישנים אחרים? המציאות הוכיחה שהוא עושה את העבודה.
הגיל נשמע תירוץ; הרי יש בקטלוג האמריקאי מטוסים שיכולים להתפזם עליו: המרגל המעופף U2, המפציץ הכבד B52 ומטוס התדלוק KC135 שכבש את נתב"ג - כולם תוכננו ונכנסו לשירות עוד בשנות החמישים. אך השאלה אינה כמה זקנה פלטפורמה אווירית, אלא כמה זמינה ועדיפה היא האלטרנטיבה.
19 צפייה בגלריה
בכיוון השעון: מיכלית KC135 ו-B52, מטוס U2, מטוס אימון T38 וההרקולס האגדי
(צילום: USAF)
במלחמה עם איראן ה-A10 הופעל כברירת מחדל, ואם הנסיבות היו שונות היתה ארה"ב מסתדרת יופי בלעדיו. למשל, אם משאבי המודיעין היו מפוזרים בצורה שמספקת תמונה טובה יותר של פעילות האויב בעיראק, יתכן שהיה פחות קשה לנהל מצוד אחר המשגרים והמחבלים המקומיים. ובמקרה כזה, האמריקאים היו יכולים למשל, לחסל אותם בארטילריה במקום לשלוח מטוס.
ציד הסירות של משה"מ היה יכול להיות אפקטיבי יותר אם צבא ארה"ב היה משתמש יותר בטילים ארוכי טווח; יש לו כאלה, יופי של טילים: ספייקים מתוצרת רפאל. וגם את מבצע החילוץ היו כלים אחרים שמסוגלים ללוות; ה-A10 עצמו הצליח במשימה ממש על הקשקש - אחד המטוסים אף נפגע והופל בעצמו.
הרשתות מלאות בתיעודי מחבלים, שצילמו A10 צולל על הבסיסים והמתקנים שלהם; מספיק שהמחבל היה מחזיק טיל כתף במקום האייפון שלו - ולאמריקאים היו חמישה ואפילו עשרה מבצעי חילוץ להוציא.
האמריקאים משתדלים שלא להפעיל את ה-A10 במרחבים מאוימים מדי, במידת האפשר; במלחמת המפרץ הראשונה הופלו שישה כאלה מאש נ"מ, במלחמת המפרץ השנייה הופל אחד - ובכל יתר המלחמות בהן לקחו חלק, נפגעו עשרות מטוסים והצליחו לנחות בשלום.
באיראן פשוט לא היתה ברירה; ובזכות אומץ ליבם של הצוותים, גישה אגרסיבית של מתכנני המבצעים והרבה מזל עיוור, הושלמו המשימות עם מינימום אבדות.
הגנרלים הכירו ביתרונותיו ובעובדה שמלחמות כמו זו יכולות להתלקח ספונטנית גם במפרץ הפרסי וגם בזירות אחרות, והחליטו בצדק להאריך את חיי ה-A10. אני לא רואה אותו מגיע ל-2050 בתוכניות שדרוג עצומות כמו ה-B52 או ההרקולס, כן? אבל הזירה האיראנית הוכיחה א. שהוא עודנו רלוונטי וב. שהאלטרנטיבות צריכות שיפורים נרחבים.
האם טעיתי בהערכתי לגבי נחיצות ושימושיות ה-A10 עבור צה"ל? אפשר (ולפעמים, גם כיף) להתווכח על כך - אבל אני עדיין סבור שלא: אתם מבינים, המנטליות שהביאה לעולם את ה-A10 והמנטליות של חיל האוויר הישראלי כה שונות שהן פרקטית, מנוגדות: ארה"ב נערכה ללחימה בה בהכרח תאבד מטוסים. הרי כל מערכותיו ומבנהו אופטימליים לביצוע יעפים נמוכים הלוך ושוב מעל מרחב קטן ועשיר במטרות; המטוס חשוף כך לאש, שבסופו של דבר תפגע.
צה"ל פשוט לא עובד ככה: יש לנו מעט מדי מטוסים, זמן, ומרחב. ואויב שלא ייעצר יגיע במהירות לעורף הפגיע של ישראל. אצלנו הסיוע לכוחות הקרקע מגיע מגבוה, באש מדויקת שנשענת על עליונות הסנסורים שלנו ומעגלי התקיפה הקצרים; למשל, כטב"מ צייד יודע גם למצוא את המטרה ולעקוב אחריה, וגם לתקוף אותה בעצמו - זו אחת הסיבות שאני מכנה אותו "צייד".
כך שבעצם, אצלנו לא צריך כלי שיודע לזגזג בגובה נמוך ולצלוף בתותחים כשטילי האויב שואגים סביבו - ברוב יתרונות ה-A10, צה"ל כלל לא ישתמש. החסרונות שלו, לעומת זאת, הולכים לבלוט כמו ג'ירפה בפינת ליטוף: חיל האוויר הישראלי פועל בזירות מלאות טילי כתף, והם מדי פעם גם פוגעים בכטב"מים שלנו. אם נטיל לחזית מטוס שעושה מלאכתו בגובה נמוך מאוד, סביר להניח שלא תמיד ישוב בשלום לבסיס.
וזה, בזמן שהטווח הקצר שלו לא יתאים לתקיפות ארוכות טווח, המהירות שלו תשפיע על החימוש שהוא משחרר - הרי הטלת פצצה במאך 1.5 תאפשר לה לעוף רחוק יותר, ובזמן הזה נמשיך לשלם ביוקר על התחזוקה והטיפולים שלו; אמרנו - ה-A10 כבר לא צעיר.
ומסיבות אלה, אם תשאלו אותי, ה-A10 לא צריך לשבת בווישליסט של צה"ל גם אם הדוד סאם היה מציע למכור לנו. זה נכון שהמציאות הביטחונית השתנתה וחיל האוויר משתנה איתה, ואנו שוקלים לרכוש מטוס תקיפה חדש - ה-AT-802U סקיי וורדן. ואף שגם הוא מתמחה במשימת הסיוע הקרוב, מדובר בכלי חסכוני שמתאים לצורכי ואילוצי ישראל.
בשורה התחתונה, ללוחמת אוויר קרקע יש הרבה פנים. לא כל מה שמתאים לארה"ב מתאים גם לנו, ובחירת האמצעים הנכונים יכולה לעשות את ההבדל שבין ביצועים מעולים בקרב ובין אילתורים וקומבינות שיכולים לעבוד באותה המידה שביכולתם ולהיכשל. שימרו על עצמכם, היו עירניים וננצח.
