האם אבד הכלח על מדעי הרוח? מחדל 7 באוקטובר ממחיש את ההיפך
למעלה משנתיים חלפו מאז המחדל המדיני והצבאי החמור ביותר בתולדות המדינה וועדת חקירה ממלכתית אין. לא נתפס כיצד הצליחו חמאס והג'יהאד האסלאמי להתל בממשלת ישראל, במערכת הביטחון ובגופי המודיעין. המחדל הנורא לא היה רק התרעתי ותודעתי אלא בראש ובראשונה אופרטיבי – אוגדת עזה נכבשה הלכה למעשה, כוחות התגבור לעוטף התעכבו שעות רבות ומערכי ההגנה קרסו לחלוטין.
מאז אותה שבת שחורה, עיקר השיח הציבורי נוגע ל'קונספציה' שהוביל ראש הממשלה נתניהו והשתרשה בקרב מקבלי ההחלטות ועיקרה כי ארגון הטרור חמאס מורתע וללא אינטרס ממשי לאתגר את מדינת ישראל. בנוסף 'אינדוקטרינציה טכנולוגית' שטפה את צה"ל ושירותי הביטחון שעיקרה תיעדוף מערכות נשק מתוחכמות, מודלים, סיגינט ובינה מלאכותית על חשבון צמצום קרדינלי בכוח האדם, בציוד ובהכשרות.
לפי האלוף במיל' יצחק בריק, סגר צה"ל בעשרים השנים האחרונות שש אוגדות, ביטל יחידות ארטילריה וחי״ר ועבר הלכה למעשה למודל של צבא קטן הסומך על טכנולוגיה שתפצה על הצמצום בכוח האדם. כל זה קרס באחת בשבעה באוקטובר כאשר חרף הטכנולוגיה ואמצעי ההתרעה אלפי מחבלי חמאס חצו את הגבול תוך דקות ספורות ותקפו את יישובינו.
לדאבוננו התברר כי ההישענות הכמעט מוחלטת על הטכנולוגיה הובילה למחדל מדיני, מודיעיני ומבצעי חסר תקדים. הכשלון של השבעה באוקטובר הוכיח לכולנו שטכנולוגיה לבדה אינה מספיקה וכי נדרשת מומחיות משלימה מתחומי דעת אחרים.
מומחיות שכזו מצויה לדעתי בעיקר במדעי הרוח המתמחים בחקר חברות אנושיות ובדגש על סכסוכים אלימים מההיסטוריה הקרובה והרחוקה. מזרחנים, היסטוריונים, גיאוגרפים וחוקרי תרבויות עבר ניחנים בראיית עומק וניסיון רב וביכולתם לפענח מצבים ולזהות תהליכים טוב בהרבה ממכונות ונתונים.
במאמר שפורסם ב-2021 תיאר פרופ' חיים היימס, רקטור אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, את האדנים העיקריים המרכיבים את תפיסת הידע ומשויכים בחלקם הגדול למדעי הרוח. בעזרתם הדגיש את חשיבותם של מדעי הרוח ויתרונם על פני המדעים המדויקים ביכולתם לראות ולנתח תהליכים באמצעות פרספקטיבות שונות וכך לפתור תרחישים מורכבים ברמה המקומית המזרח-תיכונית וכמובן במישור הגלובלי - העולם עומד בפני בעיות קשות כגון משבר האקלים, ירידה בזמינות מים ומשאבים, הגירה המונית וסכסוכים טריטוריאליים. את כל אלו ואחרים קשה יהיה לפתור מתוך ראיה צרה, אפילו תהיה עשירה בטכנולוגיה ונתונים, והמפתח מצוי דווקא בתפיסה הוליסטית רחבה המכירה בקשר ובתלות בין מגמות ותהליכים שונים, ודאי כאשר מדובר בהתנהגות של חברות אנושיות. כל אלו הם נושאים ותחומי ידע שבהם לאנשי מדעי הרוח יש יתרון מובנה, ניסיון עשיר וראיה רחבה.
לצערנו, מספרם של אנשי המדע והאקדמיה העוסקים במדעי הרוח הצטמצם בשנים האחרונות. מסיבות כלכליות, חברתיות ותרבותיות אנו עדים דווקא לקיטון במדעי הרוח באוניברסיטאות ובמכללות בארץ, הבא לידי ביטוי בירידה במספר הסטודנטים, בסגירה של חוגים ותוכניות, בצמצום הפקולטות ובתקציבים מתכווצים. כל זה מוביל לפגיעה אנושה במחקר, ביכולת להעמיד דור המשך ובקריסה של תחומי ידע חשובים.
המשבר חורג גם מעבר לנעשה בתוך האקדמיה ודומה שאף הלך הרוח הציבורי כלפי מדעי הרוח משתנה. יוקרתם אינה גבוהה כבעבר (ולא בצדק), וידוענים, יזמי הייטק או כאלו ש'עשו קופה' מהירה זוכים להכרה ולהוקרה ציבוריים יותר מאשר היסטוריונים למשל, מזרחנים או ארכיאולוגים. נראה כי מדעי הרוח נמצאים במשבר דווקא בתקופה סוערת שבה הם יכלו לתרום כל כך.
אני סבור כי זהו צורך הכרחי ואף קיומי לחזור להתנהלות הישנה והטובה בה יימצאו אנשי טכנולוגיה במעגל מקבלי ההחלטות אך לצידם גם מומחים מתחום מדעי הרוח. זה חשוב משיקולים מדיניים וביטחוניים ונכון שבעתיים גם בשורה ארוכה של סוגיות אזרחיות בתעשייה, בכלכלה ובחברה. משום כך, דווקא בעיצומו של העידן הדיגיטלי, עלינו להכיר בחשיבותם של מדעי הרוח ובתרומתם הסגולית לחברה בישראל ולוודא שלא יגדעו ואף ימשיכו לצמוח ולהתפתח.
מוטי זוהר הוא פרופסור בבית הספר למדעי הסביבה, אוניברסיטת חיפה
