האם ישראל בדרך להיות מדינה שבה הזיקנה היא מותרות?
אין הרבה רגעים שבהם דו״ח אקטוארי יבש מצליח לטלטל מדינה שלמה. הבוקר הזה הוא אחד מהם. הנתונים שפורסמו ב"כלכליסט" על מצבו הפיננסי של הביטוח הלאומי אינם עוד רעש רקע תקשורתי, בעיה פוליטית של ימין ושמאל וגם לא רק בעיה מאקרו כלכלית. הם נורת אזהרה מהבהבת לכל משפחה בישראל. גירעון של 8 מיליארד שקל השנה, שחיקה מתמשכת בעתודות, והערכות לפשיטת רגל בתוך עשור אם לא יינקטו צעדי תיקון עמוקים - זה לא רק תרגיל חשבונאי או דיון תיאורטי. זה העתיד של מיליוני ישראלים, ובעיקר של אלה שעבדו, שילמו, וחסכו כל חייהם מתוך אמונה אחת: שכשיגיעו לשם, תהיה רשת שתתפוס אותם.
השיח הציבורי סובב סביב המספרים הגדולים: תקציבים, גירעונות, ריביות, החלטות ממשלה. אין לזלזל בכך, אלו נושאים חשובים. אבל בעיניי, כמי שחוקר ומלווה את תחום הגיל השלישי שנים רבות, המשבר הזה הוא לא רק מאזן תשלומים, הוא קודם כל סיפור מיקרו כלכלי שמתרחש במשפחות ממשיות, של אנשים בני 65, 75 ו-85 שמגלים שהחיים מתארכים, אבל היכולת הכלכלית שלהם לא בהכרח עומדת בקצב.
ישראל מזדקנת במהירות. בתוך כ-25 שנה מספר האזרחים הוותיקים יוכפל, ויחס התלות בין גמלאים למפרנסים יעלה משמעותית. המשמעות ברורה: יותר אזרחים שחיים מקצבאות ופנסיות, ופחות עובדים שיכולים לממן זאת. כשמערכת הביטחון הכלכלית מתקרבת לנקודת שבירה, חשוב לשאול לא רק מה המדינה תעשה, אלא מה זה אומר על כל אחד ואחת מאיתנו.
כי בסוף, כל השיח המאקרו־כלכלי הזה מתנקז לשאלה אחת פשוטה שהציבור שואל: איפה זה פוגש אותי, את ההורים שלי, את המשפחה שלי, ומה אני יכול לעשות כדי להתכונן לזה? וכאן בדיוק מתחיל החלק החשוב באמת: המיקרו כלכלה.
המציאות מלמדת שרבים מהגמלאים בישראל נכנסים לגיל הפרישה ללא תכנון פיננסי מספק ומותאם, עם פנסיה חלקית, ותחושת ביטחון שקרית שהמדינה תדאג ותסדר. כן, המדינה תעמוד מאחורי ההתחייבויות שלה. השאלה היא באיזה מחיר, ויותר מכך, למי. האתגר המרכזי של המתקרבים לגיל השלישי כיום הוא לא רק גובה הקצבה, אלא היכולת לנהל חיים כלכליים בני קיימא לאורך עשרות שנות פרישה. "תוחלת החיים" הפכה לשם קוד לא רק לבריאות, אלא גם ואולי קודם כל לסיכון פיננסי: איך מממנים 20–30 שנות חיים אחרי הפרישה בעולם בו המדינה גלגלה את האחריות על האזרחים לדאוג לעצמם בעצמם.
משקי בית מבוגרים צריכים להיערך למציאות חדשה: ניהול סיכונים פיננסיים, תכנון הכנסות ארוך־טווח, בדיקה חוזרת של זכויות, התאמת תיקי השקעות לגיל השלישי, וחשיבה מושכלת על מגוון האפשרויות, המקרים והתגובות לעזרה בעתיד. לא פחות חשוב: שיח פיננסי בין-דורי. כי בני ה-30-40 של היום בניהם של בני הגיל השלישי שותפים לאתגרים האלה ואולי גם להזדמנות לדאוג לפתרונם. המשבר הזה אינו אירוע נקודתי; הוא שינוי מבני שילווה אותנו עשורים קדימה.
המערכת הציבורית חייבת להתעורר, אבל גם האחריות האישית והמשפחתית חייבת להשתדרג. זה לא הזמן לפאניקה, אלא לחשיבה בוגרת, פרואקטיבית ומקצועית. יש פתרונות: תכנון פרישה מדויק, מודלים חכמים להתנהלות כלכלית בגיל השלישי, ניצול כלים דיגיטליים ואינטליגנציה מלאכותית למיפוי זכויות והזדמנויות, וחיזוק התא המשפחתי כתומך כלכלי וחברתי.
אם נבין שהזדקנות האוכלוסייה היא לא משבר אלא תוצאה של הצלחה לאומית, נוכל לבנות מערך חכם, יציב ואנושי שמכבד את המבוגרים של היום, ומבטיח לדור הבא עתיד בטוח יותר. כי בסופו של דבר, ביטחון כלכלי בגיל השלישי הוא לא רק מספרים. הוא כבוד, חירות, ושקט נפשי. ולזה אין תחליף.
ד״ר אלכס קפלון הוא דוקטור לגרונטולוגיה (מדעי ההזדקנות) וכלכלן, חוקר בתחום כלכלת אריכות הימים מהמכללה למינהל
