המבוך החדש: איך התיקון לביטול הלכת אפרופים יוצר אי-וודאות במקום לפתור אותה
במקום פירוש פשוט לפי כוונת הצדדים, התיקון המוצע של שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן יחייב בתי משפט לעבור מסלול מורכב של בדיקות - האם החוזה עסקי או לא, האם הצדדים קיבלו ייעוץ משפטי, והאם הניסוח תקין - מה שיגביר את אי הוודאות החוזית במקום לצמצם אותה
במאמציהם לביטול 'הלכת אפרופים', בתיקון המוצע לחוק החוזים, שואפים יו"ר הוועדה ושר המשפטים להגביר את הוודאות החוזית. כדי להשיג מטרה זו מציע החוק, בנוסחו האחרון, נורמות קונקרטיות וספציפיות יותר. ההנחה ברורה: נורמה ספציפית ומפורטת תביא לצמצום שיקול הדעת השיפוטי ולהגברת הביטחון המשפטי.
האם אכן נורמות מוגדרות וספציפיות מגבירות את הוודאות ומובילות לתוצאות ניתנות יותר לניבוי או שמא בדיוק ההיפך הוא הנכון? לא רוצה להרוס את המסיבה, אבל שורת מחקרים מצביעה על כך שכנראה ההיפך הוא הנכון. בכל מקרה, הקורא מוזמן להתרשם ממספר ה"תחנות" שבית המשפט יעבור, לפי התיקון המוצע, בבואו לפרש את החוזה שערך, ומהיקף שיקול דעתו של בית המשפט בכל תחנה.
ראשית, לפי החוק המתוקן, על בית המשפט להבחין בין חוזה שהצדדים לו קבעו איך הוא יפורש לבין חוזה שהצדדים לו לא עשו כן. לצורך כך, כמובן, עליו לפרש באופן מקדמי את כוונת הצדדים לגבי השאלה האם אכן התכוונו לקבוע דרך לפירוש החוזה.
שנית, לאחר שקבע בית המשפט שהצדדים אכן קבעו כיצד החוזה יפורש, יהא עליו להבחין בין חוזה אחיד(שלגביו הסכמת הצדדים אינה תקפה) לבין כל חוזה אחר שבו הצדדים רשאים לקבוע את כללי הפירוש בעצמם. ואף בחוזה כזה - כלל לא בטוח שהחוזה יפורש לפי הדרך שקבעו הצדדים.
כדי שהחוזה יפורש לפי קביעת הצדדים נדרש בית המשפט לוודא, לפי החוק החדש, כי הצדדים לחוזה היו מיוצגים משפטית. לצורך כך, צריך בית המשפט לפרש את כוונת המחוקק במילים "מיוצגים משפטית לעניין עריכת החוזה". מהי דרגת "הייצוג" הנדרשת? האם עצה משפטית מחבר משפטן או שיחה עם עורך דין מספיקה? היכן עובר הגבול בין צדדים המיוצגים משפטית לבין צדדים שאינם נחשבים ככאלה? הנה סדרה של שאלות פרשניות נוספות שבהן ייאלץ בית המשפט להכריע.
שלישית, לאחר שעברנו את המשוכות הקודמות, על בית המשפט לנבור בתוכן החוזה, בדגש על השאלה האם הוא נוסח כפי שצריך. אם החוזה איננו מנוסח כנדרש – כלומר מלשונו נובעת תוצאה "לא מתקבלת על הדעת" או שהוראותיו סותרות אחת את השנייה - אז החוזה, שוב, לא יפורש לפי הכללים שקבעו הצדדים, אלא לפי הדרך החלופית המוצעת בחוק (עליה בהמשך).
נגענו עד כה בתחילתו של המבוך שעל בית המשפט לעבור, הכולל שאלות (פרשניות) מקדמיות בדבר כוונת הצדדים לגבי דרך פירוש החוזה, האם היו מיוצגים כנדרש, והאם ניסחו אותו כהלכה. בשלב הבא מזמין אותנו המחוקק להמשך המבוך, החל בכל מצב שבו לא קבעו הצדדים דרך לפירוש החוזה או שאין להתחשב בקביעתם זו.
כעת על בית המשפט להכריע האם מדובר בחוזה עסקי או בחוזה אחר. והנה צצה לה שאלה פרשנית נוספת: כיצד יקבע בית המשפט אם החוזה "עסקי"? לפי דעות אחדות בפסיקה, חוזה עסקי הוא חוזה בין עוסקים; לפי דעות אחרות, חוזה עסקי צריך גם לכלול את האלמנט של חוזה "סגור" (כלומר חוזה מפורט שממצה ומגדיר בבירור את כל חובותיהם וזכויותיהם של הצדדים); לפי עמדות נוספות בספרות, כל חוזה שיש בו פן רכושי-כלכלי ראוי להיות מסווג כ"חוזה עסקי", ולפי יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, גם חוזה מכר דירה פרטית בין שני פרטים הוא בעצם חוזה עסקי.
ומה לגבי חוזה בין שני עוסקים מתוחכמים למכירת דירת מגורים פרטית? מה ולגבי חוזה בין שני פרטים שעניינו נכס שתכליתו מסחרית? ומה לגבי חוזה צרכני בין שני עוסקים? ברור למדי שעצם הצורך בהכרעות בשאלות כאלה - וזאת עוד לפני שקיבלנו סדרת הכרעות סותרות בעניינן בבתי המשפט - איננו מתכון לוודאות.
לאחר שבית המשפט הכריע בסוגיה זו, נותר לו לפרש את החוזה שבפניו בדרך שקבע החוק: אם מדובר בחוזה עסקי הוא יפורש לפי לשונו בלבד, זולת אם מצא בית המשפט שהחוזה העסקי שבפניו מביא לתוצאה לא מתקבלת על הדעת או שיש סתירה בין הוראותיו. ואפילו נניח שהחוזה העסקי אכן יפורש לפי לשונו בלבד, האם פירושו באופן כזה, במנותק לגמרי מהגיונו הכלכלי, יניב לעוסקים בישראל וודאות מסחרית? ולבסוף - אם מדובר בחוזה שאינו עסקי הוא יפורש לפי כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מכל מקור ראייתי זמין, וזאת, לפי החוק, בהתחשב בשיקולים רבים שמנה המחוקק.
כל שנותר כעת הוא רק לעצור ולהשוות בין המסע המתיש שעברנו לבין הנורמה הרווחת כיום ללא התיקון המבריק של שר המשפטים יריב לוין ורוטמן שלפיה: חוזה (פשוט) יפורש לפי מה שהתכוונו הצדדים בהתאם לכל מקור שיכול להבהיר את כוונתם. וודאות? ישפוט הקורא.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, חבר סגל בכיר בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה
