פרשנות
ביטול הלכת אפרופים עובר לקריאה שנייה ושלישית: האם באמת מדובר בתיקון מהותי?
ועדת החוקה אישרה שינוי בחוק החוזים שיחייב פרשנות חוזים עסקיים לפי לשון החוזה במקום לפי הלכת אפרופים שמאפשרת לשופטים לפרש חוזה גם לפי תכליתו ונסיבותיו. לכאורה מדובר בצעד אגרסיבי נוסף של הממשלה בניסיון לפרק את מורשת ברק. בפועל? צעד שנראה יותר סמלי ממשמעותי
ברוב של שניים נגד אחד (יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן וח"כ ארז מלול מש"ס נגד ח"כ גלעד קריב) אישרה היום (ג') ועדת החוקה לקריאה שנייה ושלישית את התיקון של חוק החוזים שנועד לרשום עוד ניצחון על מורשת אהרן ברק – שינוי בהלכת אפרופים.
הלכת אפרופים נקבעה בפסק דין משנת 1995 ונכנסה לפנתיאון יחד עם פסק דין בנק המזרחי מאותה השנה - שני סמלי המהפכה החוקתית של ברק. שני פסקי דין אלה מסמלים בעיני רוטמן ושר המשפטים יריב לוין את הדיקטטורה השיפוטית של ברק ובית המשפט העליון: דיקטטורה פרשנית שמעבירה את כוח ההכרעה מהטקסט הכתוב (לשון החוק, תקנה, חוזה, צוואה) לשיקול דעת השופט.
אפרופים נחשב לדגל מהפכת ברק בתחום המשפט הפרטי ו"בנק מזרחי" בתחום המשפט הציבורי. פוליטיקאים זיהו את אפרופים עם הרחבת האקטיביזם, ועורכי הדין התלוננו על אובדן הוודאות המשפטית. כשמגיע למשרדם תובע או נתבע על הפרת חוזה ומבקש את חוות דעתם, תשובתם הנפוצה הייתה: "תלוי לאיזה שופט נגיע".
מה היה הסיפור שמאחורי הלכת אפרופים? שנות התשעים היו ימי העלייה הגדולה מחבר העמים. הממשלה - בהובלתו של שר השיכון דאז אריאל שרון - ביקשה לעודד בנייה מהירה ונרחבת באמצעות הטבות ותמריצים לקבלנים שיבנו מהר, וסנקציות לאלה שיאחרו בביצוע.
חברת “אפרופים” איחרה בהשלמת הבנייה, והמדינה "הענישה" אותה בהפחתת התשלומים שהגיעו לה לפי החוזה. המחוזי קבע שלשון החוזה אינה מתירה לממשלה להפעיל את הסנקציה. בעליון טענה המדינה שגם אם אין הדבר עולה במפורש מהחוזה, ההיגיון והתכלית מחייבים להכיר בסנקציה הזו. וכך היה.
אפרופים עבר גלגולים רבים שניסו לכרסם ולהוריד את הדגל הזה. ניסיונות פסיקה וחקיקה. מהשופט יורם דנציגר ועד יריב לוין ב-2011 שניסו לקרוא תגר על גישת ברק שזו תמציתה: פרשנות חוזה לא מצטמצמת רק ללשון החוזה, ויש ללמוד את אומד דעתם של הצדדים וגם גם מהנסיבות והתכלית. כלומר, לשון החוזה איבדה מבכורתה לטובת שיקול הדעת של השופט שלא מוגבל מעתה בידי הלשון, אלא יכול להפעיל שיקול דעת כדי "לעשות צדק", גם באמצעות תוצאה שהלשון לא בהכרח אפשרה להגיע אליה.
לפי המוצע כעת, חוזה עסקי יפורש על פי לשונו בלבד, וזאת אלא אם פרשנות כזאת תביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת, או שמלשון החוזה עולה סתירה בין הוראות שונות בו. ומי יחליט שהתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת או שקיימת סתירה בין ההוראות השונות? – ניחשתם נכון – השופט.
ומה משמעות ה"יפורש על פי לשונו?" אם הלשון ברורה - לא צריך שופטים. צדדים מגיעים לבית משפט כאשר פורץ ביניהם סכסוך. כאשר אינם מסכימים על פירוש המסמך שהם עצמם חתמו עליו. חוזים עסקיים ומסחריים הם מורכבים, הם מנוסחים – לפעמים בכוונת מכוון – בלשון עמומה, בלשון שלא צופה את אינספור התרחישים שצצים בהמשך. לכן, כל תיקון לחוק, כל פסק דין שניסה לאתגר את אפרופים חזר לנקודת המוצא של ברק – כאשר הלשון אינה נותנת תשובה יש ללכת לתכלית, לנסיבות, לאומד הדעת. שלטון הלשון הוא סיסמא שניתן ליישמה במקרים הפשוטים בלבד, אלה שגם לא מגיעים לבית המשפט.
הצעת החוק מפרידה בין חוזה עסקי שנותן בכורה ללשון לבין לגבי חוזה שאינו עסקי - חוזה עבודה, הסכם קיבוצי, חוזה אחיד – אלה יפורשו לפי אומד דעתם של הצדדים אף אם נקבעה בו הסכמה אחרת. אלה חוזים שנחתמים בין בעלי כוחות לא שווים, שבהם החזק יכול לכפות בו תנאים מקפחים על החלש. לכן, בפרשנות חוזים אלה יכול השופט לקחת בחשבון את פערי הכוחות, פערי המידע, את הייצוג המשפטי, את אומד דעתם של הצדדים - כלומר גם את הציפיות של הצד החלש שנמנעה ממנו האפשרות להכתיבם לתוך החוזה.
התיקון נועד לפיכך להרחיק את אפרופים של ברק מהחוזים העסקיים, ולהותירו רק בחוזים שאינם עסקיים. בחיים האמיתיים לא באמת יהיה שינוי, אבל לוין ורוטמן יסבירו ויספרו שהצליחו לחסל את אחד מדגלי מהפכת שיקול הדעת של ברק ולהחזיר את הכוח ללשון ולעם.
