צוואה דיגיטלית: כך תתכוננו לרע מכל
בישראל ספקים מחויבים לקבוע כללים לגישה לתוכן של אדם לאחר מותו, אבל כדאי להיערך מראש
כמה שנים לאחר שמכרה טובה נפטרה, התעוררה בי באחד הימים סקרנות מהולה בנוסטלגיה, ששלחה אותי לעיין בשיחות הווטסאפ ההיסטוריות שלנו. ההודעות אכן היו שם, אולם תמונתה של ת' הוחלפה לפתע בתמונה של בחור צעיר ומחויך. הזיכרון הדיגיטלי שלה נותר, אך המספר שלה המשיך לחיות בעידן מקוון שאין לו מגבלות של זמן או מקום. התופעה הזו אינה חדשה, אולם עם חלוף השנים שתי אמיתות מתחזקות ונכרכות יותר ויותר זו בזו: האינטרנט זוכר (כמעט) הכל, ונשמות חיות לנצח באינטרנט (עד שמישהו אומר להן אחרת).
העולם צועד לעבר אינטרנט גדוש נשמות. לפי אחת ההערכות, בעוד כ־50 שנה יהיו בפייסבוק יותר פרופילים של מתים מאשר של חיים. אולם כבר היום, בישראל הקטנה המורגלת בשנים רוויות לחימה ואובדן, המרחב האינטרנטי מציג מציאות משונה, שבו החיים מתערבבים עם המתים, והמתים מותירים עושר של מידע, אבל ללא כל מעמד. "במובנים הבסיסיים ביותר, לנפטר אין כלל מעמד משפטי", אומר ד"ר טל מורס. "פרטיות היא חלק מכבוד האדם, ולשם כך צריך סובייקט חי שנושא בזכות. מרגע שאדם מת - אין 'אדם', ולכן חוקית גם אין כבוד לאדם או פרטיות לאחר המוות בישראל".
מורס מסביר כי העמדה האינטואיטיבית של רבים, שאינם משפטנים, היא שהם דווקא היו רוצים לשמור על זכותם לפרטיות גם לאחר פטירתם, ולא היו רוצים שכל המידע שלהם ייחשף או יתגלה - אפילו לא ליקיריהם. רבים מעדיפים להמשיך לשלוט בנתוניהם ובידע הנצבר עליהם. בישראל התחילו להבין את הקונפליקט ולהסדיר את מעמד "השובלים" הדיגיטליים, לפחות אל מול חברות הטכנולוגיה. בקיץ שעבר אושרה בכנסת הצעת חוק תקדימית המסדירה את "הגישה לתוכן דיגיטלי לאחר פטירתו של אדם" ביוזמתו של ח"כ ארז מלול. מדובר בחלק ממגמה עולמית, כשממשלות מבקשות לסייע לאזרחים להסדיר את ענייניהם הדיגיטליים — מתוך הבנה שעולם התוכן שאנו מותירים אחרינו אינו רק פיזי, אלא גם וירטואלי.
החוק החדש נועד לחייב את ספקי השירותים הדיגיטליים לקבוע כללים ברורים למתן גישה לתוכן אישי של אדם לאחר פטירתו. עד כה, כל חברה קבעה בעצמה — או בחרה שלא לקבוע — מדיניות בנושא, לעתים תוך מאבק בין זכותו של אדם לפרטיות גם לאחר מותו, לבין זכותו להוריש נכסים דיגיטליים.
"דמייני לעצמך שהחקיקה היום מסדירה שילדים הם יורשים חוקיים של הורים שנפטרו, הם יורשים את נכסיהם, אבל פתאום אומרים — את המגירה הזו אי אפשר לפתוח. פתאום נוצרה מערכת יחסים חדשה, כזו שבה, בין הזיכרונות, המחשבות והתמונות של הנפטרים, לבין יורשיהם, נכנסה פתאום חברה מסחרית", אומרת ד”ר פאולה קיאל, אך מדגישה כי החוק לא עושה או יעשה דבר כדי להבטיח את קיומם של הנכסים הדיגיטליים לאורך זמן. "המדינה לא תבטיח לשמר את הנכסים אם גוגל, למשל, תקרוס בעתיד".
לצד ההסדרה החוקית, המשימה מוטלת גם עלינו: חשוב שניקח אחריות על הנכסים הדיגיטליים שבבעלותנו, באופן שיאפשר להעבירם הלאה בצורה מסודרת. מאיפה להתחיל? ראשית, מומלץ להותיר מסמך המפרט כיצד יש לנהוג בחשבונות ובתוכן הדיגיטלי שלכם לאחר מותכם. במסמך זה רצוי לכלול גישה לאתרים וסיסמאות, בין שמדובר בחשבונות בנקאיים ובין שבדואר אלקטרוני, שירותי אחסון בענן, מינויים דיגיטליים או רשתות חברתיות. יש להצפין את המידע ולאחסן אותו במקום בטוח, למשל בעזרת מנהלי סיסמאות או בעותקים קשיחים שמורים. כדאי לשקול להגדיר איש קשר מורשה (Legacy Contact) או מנהל חשבון לא פעיל (Inactive Account Manager), פונקציות זמינות באפל, בפייסבוק ובמוצרי גוגל, שמאפשרות למישהו שאתם נותנים בו אמון לקבל גישה לנתונים.
אם לא דאגתם מראש לעיזבון הדיגיטלי, יקיריכם ייאלצו להתמודד עם המשימה המסורבלת של איסוף וסגירת החשבונות והמידע. פעמים רבות יהיה עליהם לפנות לכל שירות בנפרד, להודיע על הפטירה ולבקש להקפיא או לסגור את החשבון. לשם כך יידרשו בדרך כלל להציג תעודות פטירה או צוואות. במקרים מסוימים ניתן לבקש לקבל עותק של תוכן החשבון - תמונות, פוסטים וכו’ - אך לא תמיד מאשרים זאת. בסופו של יום, נדמה שדבר אחד ברור: העידן הדיגיטלי אינו נמוג עם עזיבתנו את העולם הפיזי, והידיעה הזאת מחייבת אותנו להסדיר מראש את אופן הטיפול וההורשה של הנכסים המקוונים שצברנו, ולו כדי להקל על אהובינו ולשמור על פרטיותנו.
