מי באמת שולט במוח שלכם? מאחורי הקלעים של ניוראלינק
למי שייכות המחשבות שלנו? האם אפשר למכור אותן? האם יש לנו אפשרות לסרב? ומה יקרה אם ייגנבו? הכוח הבלתי מאוזן שבידי חברות טכנולוגיה הופך לבעיה עצומה כשמדובר במערכות AI שכבר נמצאות בתוך מוחות אנושיים חיים. תשאלו את אלון מאסק
בינואר השנה, כשאלון מאסק הכריז על כוונתה של "ניוראלינק" לעבור להשתלות המוניות ולחבר אלפי אנשים לממשקי מוח־מחשב, זה נשמע כמו תחילתו של עידן חדש של אבולוציה אנושית. עבור מאסק מדובר במוצר מדף עתידי שיעניק לאנושות כוחות־על. אך בזמן שהחזון העסקי דוחף קדימה, המציאות בתוך הגולגולת האנושית התגלתה כהרבה יותר מורכבת ושברירית.
נולאנד ארבו (Noland Arbaugh), שהתפרסם כמשתמש האנושי הראשון בשבב, חווה זאת על בשרו שבועות ספורים לאחר הניתוח ההיסטורי. מספר אלקטרודות זעירות החלו לסגת ממקומן בתוך רקמת המוח, מה שגרם לצניחה דרמטית ביכולת שהעניק לו השבב לתקשר עם העולם. ברגע, הפלא הטכנולוגי שהחזיר לו את החופש הפך לתלות מוחלטת ב"תיקוני באגים" של חברה פרטית.
1 צפייה בגלריה
נולאנד ארבו, מושתל השבב הראשון של ניוראלינק. "הוא חוזה מה שאני רוצה לעשות מהר משאני מבין בעצמי מה רציתי"
(צילום: John Francis Peters for Bloomberg Businessweek)
ארבו, אמריקאי בן 29, נפצע בתאונת צלילה והפך משותק מהכתפיים ומטה, בלי יכולת להניע את הגפיים. בינואר 2024 הוא הפך לאדם הראשון שהושתל בו שבב של ניוראלינק, הסטארט־אפ היומרני של מאסק: מכשיר בגודל מטבע, היושב מתחת לגולגולת ומחובר למוח ב־64 חוטי אלקטרודות דקיקים. מאז ההשתלה חזר ארבו ללימודי מדעי המוח, הוא משחק שחמט אונליין, גולש ברשת ומנהל את חייו הדיגיטליים באמצעות המחשבה בלבד.
ארבו, המכנה עצמו "סייבורג", אמר על השבב משפט שראוי להתעכב עליו: "הוא חוזה מה אני רוצה לעשות מהר יותר מכפי שאני מספיק להבין בעצמי מה רציתי". הוא מעיד שהמערכת כה אינטואיטיבית, עד שהיא מרגישה כמו המשך ישיר של מחשבותיו, לעתים עוד לפני שהוא מנסח אותן לעצמו באופן מודע. ומכיוון שניוראלינק עושה שימוש בלמידת מכונה, ככל שארבו משתמש בשבב יותר, כך המערכת לומדת לזהות את הניואנסים הקטנים של דפוסי המוח שלו באופן שמצמצם את ה"לאג" (השהיה) למינימום והופך את חוויית השימוש לטבעית.
מה זאת הסכמה?
ניוראלינק אינה לבד. חברות כמו Synchron, Precision Neuroscience ו־Motif Neurotech, לצד עשרות מעבדות נוספות, מפתחות ממשקים מתחרים. חלקן מתמקדות בשיקום מוטורי (הזזת גפיים רובוטיות), חלקן בטיפול בהפרעות נפשיות. Motif, למשל, מתמקדת בהקלה על דיכאון עמיד לטיפול, ובתוך כך מרחיבה את קהל היעד באופן משמעותי. המשמעות היא שהחברות הללו - מרביתן פרטיות שפועלות למטרות רווח - מחזיקות קוד קנייני בתוך מוח אנושי חי. ארבו כבר חי זה זמן עם קוד קנייני של חברה פרטית בתוך ראשו, אבל אין חוק שקובע שהנתונים העצביים שלו שייכים לו. מה אם בינתיים נוירלינק תימכר לתאגיד אחר, עם תנאי שימוש חדשים שלא חתם עליהם? מה אם הממשלה תדרוש גישה לנתונים?
כבר שנים שאנחנו מוטרדים מהכוח של אלגוריתמים ברשתות חברתיות או מחוסר השקיפות של מודלי AI, ושואלים למי שייך המידע שלנו ומי ערב לכך שהמערכת לא תפעל נגדנו. אלא שאותן שאלות של שליטה ופיקוח חריפות פי כמה כשמדובר בטכנולוגיה שכבר נמצאת בתוך מוחות אנושיים חיים. ודווקא היא כמעט שלא מקבלת תשומת לב ציבורית.
אחת הדרכים לסווג את המכשירים הללו היא על פי מידת הפולשנות שלהם. האלקטרודות העמוקות יותר בתוך המוח מעלות סיכונים רפואיים, אך מקרבות את החיישנים לנוירונים. כאשר אלקטרודה חודרת לקליפת המוח, היא יכולה "להאזין" לפעילות של תאי מוח בודדים. ככל שיותר אלקטרודות מאזינות בו־זמנית, כך גדל קצב העברת הנתונים ("רוחב הפס"). וככל שהנתונים זורמים מהר יותר, כך המכשיר מצליח לתרגם טוב יותר פעילות מוחית לדיבור או לטקסט. עבור הסובלים משיתוק או ALS זה משנה חיים ומבורך.
נכון, השאלות הגדולות מתחילות הרבה לפני שמשתילים לנו שבבים בגולגולת, משום שגם בלעדיהם אנחנו כבר מתמזגים עם המכונות ברמת השפה והמחשבה. הכלים הג׳נרטיביים הפכו לשותפים הטבעיים שלנו בחיי היומיום, בכל התלבטות ומשימה. אנחנו נשענים עליהם כ"מוח שני" להרחבת היצירתיות והתפקוד הכללי, ופונים אליהם לסיוע נפשי כשאנחנו הכי פגיעים. ועדיין, ממשקי מוח־מכונה הם קפיצת מדרגה במהלך שנמצא בעיצומו. לשאלה מי שולט בתהליך, בהחלטות ובמידע שמתקבל, יש חשיבות עליונה.
סביר להניח שהדיון הציבורי על השתלים העצביים יתמקד בהסכמה. האם המטופל הבין את ההליך? האם החברה המשתילה הייתה שקופה? האם הרגולטור אישר? אוצר מילים המניח שיש רגע ברור של החלטה, ועצמי ברור שמחליט. אך הסכמה אמיתית דורשת שהחלופה (לא להסכים) תהיה אפשרית. כי כבר למדנו שהדפוס המוכר דווקא הפוך: הטכנולוגיה יוצרת עובדות בשטח, ורק לאחר מכן אנחנו מתחילים לשאול. ובשלב שבו הארכיטקטורה כבר קבועה, האופציה לסרב כבר אינה ריאלית.
תשתית ההסכמה שלנו נשחקה לאורך עשורים. רבים מאיתנו כבר לא מרגישים בנוח לכתוב מייל או לסכם פגישה בלי להתייעץ עם כלי AI. פעולות קוגניטיביות רבות שהיו שלנו בלבד, היום עוברות דרך מתווך עלום. למדנו להפסיק לשאול מי המתווך הזה ומי מרוויח מהשימוש שלנו. את התוצאה ראינו עם הרשתות החברתיות. ההבטחה היתה לקרב בין אנשים ובפועל קיבלנו פיצול, בדידות, ושחיקה שיטתית של האמון בדמוקרטיה. הלוגיקה העסקית, לא המשימה המוצהרת, היא שקובעת את התוצאה. בהמשך, אותה לוגיקה תיושם על המחשבות עצמן. וכשקהל היעד מתרחב מאנשים משותקים אל אנשים הסובלים ממצוקה נפשית, השאלה הופכת להיות שאלה של קניין: מי הבעלים של המחשבות שלנו.
מאסק אמר שזה מגניב
ניוראלינק מצהירה שהשלב הבא הוא להפוך את הטכנולוגיה לזמינה לכולם. כשמאסק הכריז בתחילת השנה על מעבר של ניוראלינק לייצור בהיקף גבוה ועם הליך כירורגי כמעט אוטומטי, הוא תיאר זאת כ"Fitbit in your skull", ניסוח הממסגר את ההשתלה כשדרוג צרכני. במדינה שבה עשרות אלפים סובלים מפוסט טראומה, נדמה שטכנולוגיה כזו נושאת הבטחה של תיקון.
אבל המחשבה על תיקון נאיבית. השאלה אינה אם הטכנולוגיה תעבוד, אלא מי מחזיק במושכות. מה יקרה אם מחר יחליטו להתנות את הפעלת הממשק בתשלום חודשי שאינו בר־השגה? מה יקרה אם בעלי החברה יתחברו לאחת ממפלגות השלטון? ומי, בעצם, הם בעלי החברה? מי הם המשקיעים בסבבי הגיוס? עם מי הם מחוברים, מה ההצטלבויות העסקיות שלהם ומה התמריץ האמיתי שלהם? כל זה הוא מידע קריטי, שאינו נגיש לנו.
זו הצטלבות שטרם הכרנו: מיזוג טכנולוגי־פיזי שעשוי להיות בלתי הפיך, מתוחזק בידי חברות פרטיות עם מבנה בעלויות סמוי. אין דמוקרטיה שיודעת להתמודד עם מצב כזה. ארבו הוא היום החריג, אבל השאלה היא מה יקרה כשהחוויה שלו תהפוך לחוויה של רבים. ההכרעות שיעצבו את החיים הפנימיים שלנו יתקבלו במקום שאיננו רואים, על ידי אנשים שאיננו מכירים. הזמן לשאול מי הם ומה הם מבקשים הוא עכשיו. אחרי שהשבב יישב במקומו, כבר לא יהיה ברור איפה אנחנו נגמרים ואיפה מתחילה המכונה.
ד״ר לימור זיו היא מנכ״לית Humane AI, מומחית באינטראקציית אדם־AI
