זכויות יוצרים בעידן הפרומפט: מי הבעלים של תוצר בינה מלאכותית
שנת 2025 הייתה שנת כלי הבינה המלאכותית היוצרת, ונראה ששנת 2026 תמשיך את המגמה.
שלל כלים טכנולוגיים יוצאים לשוק חדשות לבקרים, ומאפשרים לנו להכניס מצד אחד טקסט – פרומפט, ומן הצד השני לקבל מוזיקה, צילום, סרטון, תוכנה, לוגו, תסריט, תוכנית אדריכלית, וזו רק ההתחלה. כל אלה הן יצירות שנהנות, עקרונית, מההגנה המשפטית של דיני זכויות יוצרים.
כלי הבינה המלאכותית המסורתיים הם כלים אנליטיים, כלים שמסייעים לנו להבין את העולם, לנתח נתונים, לעבד מידע. הכלים היצירתיים הם כלי סינתזה, הם יודעים ליצור דברים בעולם, בהתבסס על המידע והנתונים שהם אומנו להכיר.
אך האם סרטון שהחל בכתיבת פרומפט והמשיך בהפעלת מודל סטטיסטי בחוות שרתים רחוקה ראוי להגנה משפטית כיצירה?
אולי הפרומפט שכתבנו כשלעצמו הוא יצירה הראויה להגנה, ולכן בהכרח גם מה שנפלט מהכלי?
מי הבעלים של תוצר כלי הבינה? כותב הפרומפט, בעלי התוכן עליו התאמן המודל, החברה הטכנולוגית שהמציאה את הכלי? ואולי על יצירה כזו אין היגיון להגן, כי אין לה בעלים, והיא צריכה להיות חופשית לשימוש הכלל?
אם בעבר הציירת נעזרה במכחול, הפסל באיזמל, והצלם במצלמה, נראה שבעזרת כלי הבינה המלאכותית היוצרת עלול להיווצר היפוך תפקידים בין המכחול לציירת; האיזמל קובע מה יפסל הפסל.
שנים רבות לפני המצאת המחשב, מצא המשפט דרך לאזן בין הצורך לעודד שפע יצירתי - לאפשר ליוצרים ללמוד זה מזה, להתבטא בחופשיות ולספוג השראה מעבודתם של אחרים מבלי לחשוש מתביעה; לבין הצורך להגן על יצירות מפני העתקה, גזל וניצול שיובילו לירידה בערכן ולהימנעותם של יוצרים מלהשקיע כישרון, זמן, מאמץ ומשאבים ביצירת יצירות חדשות.
אחת הדרכים המשפטיות שהתפתחו לשם כך, הינה הדרישה למקוריות היצירה, ל-Novelty. כתנאי ראשון להגנה על יצירה מפני שימוש לא מורשה על ידי מי שאיננו בעליה, נדרשת ההוכחה כי היצירה היא מקורית, כלומר שהיא יצירה שלא יצרו כמותה קודם לכן.
אלא שכפי שאנו רואים במודלים החדשים, כלי הבינה המלאכותית היוצרת יודעים להשיג תוצר מקורי, שלא היה כמותו קודם לכן. כלים ש"מחוללים" תמונות שנעשות יותר ויותר ריאליסטיות עם הזמן, מלחינים שירים, כותבים תסריטים וסיפורים – כולם לא נוצרו קודם לכן.
אז מה בכל זאת מרגיש לנו חסר?
לכלים אלה חסר הרכיב האותנטי. אין להם יכולת ביטוי אישית אמיתית, ואין להם את הכוונה ואת התשוקה המודעת ליצור משהו. מה שאפשר לכנות כ"נשמה יצירתית", ויש שיאמרו שהיא זו שעומדת בליבה של יצירה המבקשת להשפיע עלינו, לעורר בנו מחשבה וביקורת ובאופן כללי לגרום לנו להרגיש. לכלי הבינה אין את אלו. הם בסך הכול פולטים תוצרים בהתאם להנחיות הפרומפטים של בני האדם, על בסיס מידע היסטורי שהוזן לתוכם.
המבקרים סבורים שבגלל שכלי הבינה מאומנים על יצירות אנושיות קיימות, הם מייצרים מעין "ממוצע" של כל היצירות שקיימות במציאות שהוזנה בהם - מה שיוביל ל"הומוגניות תרבותית", להתכנסות סביב "ממוצע יצירתי", חף ממקוריות במובנה היצירתי, גם אם לא במובן הסטטיסטי. החשש היותר גדול הוא מכך שהישענות גדולה מדי על כלי הבינה המלאכותית ליצירת יצירות, תוביל לירידה ביכולות האנושיות, ולפגיעה בהתמקצעות היצירתית והאומנותית.
לנו כעורכי הדין העוסקים בזכויותיהם של היוצרים על יצירותיהם, נכון אתגר מורכב עוד יותר כיום להוכיח את אותה דרישת מקוריות של היצירה, לאתר בה את אותה "נשמה יצירתית", ולדעת להפריד ולבסס אותה בנפרד מהפעילות הסטטיסטית של הכלי הטכנולוגי.
ככל שהיוצרים ידעו לשמר את הכוונה ואת התשוקה שלהם ליצור, לבטא את אותה "נשמה" אנושית שלהם ביצירות, ולהשתמש בכלי הבינה המלאכותית היוצרת ככלים מסייעים כמו המכחול, האיזמל והמצלמה, כך יוכלו ליצור יצירות מקוריות גם תוך שימוש בכלים אלה, ולהנות מהזכויות הבלעדיות שהמשפט מעניק להם.
איך עושים את זה? גם זו שאלה יצירתית. אפשר להיעזר בכלי הבינה בשלב הראשוני כדי להצית את הדמיון, אך לא למטרת ביצוע; אפשר להתחיל ביצירה פיזית בעולם האמיתי, ולהמשיך לעבד אותה לאחר מכן בכלי בינה; כדאי לשלב בין חלקים אמיתיים למלאכותיים, ולהוביל את הכלי לתוצאה מבוקשת אליה מתכוון היוצר להגיע, ולא לתוצאות אקראיות ומקריות שהכלי יצר, שמהן היוצר רק בחר תוצר.
המציאות המשפטית מתגבשת עם היכולות הטכנולוגיות והיישומים שלהן, אותם אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. גם לנו, עורכי הדין, נדרש תהליך למידה וחשיבה יצירתית של יישום דיני זכויות יוצרים במציאות המשתנה.
עו"ד דורית בלר דה-בר היא מומחית בקניין רוחני וזכויות יוצרים בפירמת AYR – עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'.
