איך יתעצב הזיכרון של 7.10 בעולם החדש?
הפלטפורמות הדיגיטליות וקציר נתונים אוטומטי מהאינטרנט מחליפים את הנבירה בארכיונים פיזיים שממתינים 50 שנה לחשיפתם; אבל גם הרשת, שכביכול זוכרת הכל, היא סלקטיבית ופגיעת
כיצד תירשם המלחמה של 7 באוקטובר בזיכרון הישראלי והעולמי? בעידן שבו נדמה שהאינטרנט מתעדת הכל, צפות פתאום שאלות חדשות: אילו עדויות ומסמכים יישארו זמינים בארכיונים בעוד עשרות שנים, וכיצד ייכתבו הסיפורים – בישראל ובעזה – באופן שיעשה צדק לא רק עם המנצחים?
רבים כבר קוראים למלחמה הזו "מלחמת הרשת החברתית הראשונה", אך התבוננות מעמיקה על רצף האירועים הסוער מאז 7 באוקטובר 2023 מלמדת כי הזיכרון הדיגיטלי אינו מושלם כפי שנדמה. לעתים קרובות הוא אף מושפע, ביודעין או שלא ביודעין, מכוחות פוליטיים, חברתיים וכלכליים, שמביאים למחיקת מידע, לשינויו או להסתרתו.
"התיעוד הייחודי ביותר של המלחמה הוא הווטסאפ", אומר ד"ר חזי עמיאור מהספרייה הלאומית ל"כלכליסט" ומזקק במשפט אחד את התשובה לשאלת זיכרון המלחמה. לא עוד נבירות בארכיונים פיזיים ובמיקרופילמים שממתינים לחשיפה בעוד 50 שנה, אלא סריקה מקיפה ומתודית של הזיכרון הדיגיטלי, שלכאורה פתוח ונגיש תמיד. כך, הארכיונים המסורתיים, שהיו סימן ההיכר בעבודת ההיסטוריונים, מוחלפים בפלטפורמות דיגיטליות ובקצירת נתונים בלתי פוסקת, שאולי נראית לנו אוטומטית וכוללנית, אך בפועל אינה כזו. היום ברור כי האינטרנט, שכביכול זוכר הכל, הוא פגיע, סלקטיבי ולעתים אף מתפורר. הכינו את עצמכם ואת הדורות הבאים לזיכרון מסוג חדש – זיכרון של מלחמה בעידן השברירי של הרשתות החברתיות.
1. ליצור תמונה קפואה בזמן של הרשת
כדי להבין את הסכנה הטמונה בהיסטוריה דיגיטלית שאינה מתועדת במלואה, מספיק להתבונן בפריצת הסייבר לארכיון האינטרנט שהתרחשה בחודש אוקטובר האחרון. ארכיון האינטרנט, מלכ"ר אמריקאי הפועל מאז 1996, מנהל את פרויקט הארכוב הדיגיטלי השאפתני ביותר בעולם: עד כה נאספו בו 866 מיליארד דפי אינטרנט, 44 מיליון ספרים ו־10.6 מיליון סרטונים של סרטים ותוכניות טלוויזיה. הפריצה השביתה את פעילות הארכיון למשך ימים ארוכים וחשפה מידע אישי של יותר מ־30 מיליון משתמשים.
האחראים למתקפה, קבוצת האקרים המזוהה עם גורמים אנטי־ציוניים, הסבירו כי מטרתם היתה "לגרום הפסדים משמעותיים למדינות שמשרתות את השטן ואת המשטר הציוני העולמי". ההקשר שבחרו ההאקרים ליצור בין ארכיון האינטרנט לבין ישראל אולי נראה תמוה, אך יש בו גרעין של אמת. "ארכיון האינטרנט משרת את התיעוד המקוון של ישראל", אומר עמיאור, האחראי על הספרייה הלאומית הדיגיטלית. "הוא קוצר עבורנו את האינטרנט הישראלי כדי לייצר תיעוד מקיף יחסית של המרחב הדיגיטלי בישראל".
אבל ארכיון האינטרנט לא רק פגיע במיוחד למתקפות סייבר, אלא גם לתביעות משפטיות ולסכנה בסיסית יותר – שיום אחד הוא לא יצליח לגייס הון מתורמים למימון פעילותו. ובכל זאת הספרייה הלאומית של ישראל, המחויבת לפי חוק לאסוף כל פרסום בעברית, מסתמכת במידה רבה על שירותי ארכיון האינטרנט האמריקאי כדי לבצע קציר שנתי, תקופתי וחד־פעמי (למשל לקראת בחירות), של כל אתרי האינטרנט הישראליים המוגדרים מראש. קציר שמתנהל באמצעות זחלן רשת (web crawler) שעובד בשיטתיות ולאורך תקופה כדי לייצר תמונה קפואה בזמן של האתרים הנבחרים ולשמר את המורשת הדיגיטלית של ישראל. עם זאת, לפי פרופ' ענת בן־דוד, חוקרת תקשורת דיגיטלית באוניברסיטה הפתוחה, גם הקציר הזה רחוק מלהיות מושלם: "קשה מאוד לבצע מחקר היסטורי עם תיעוד שכזה. הוא מתפרש על כל כך הרבה תחומים – מאתרי הבנקים, האוניברסיטאות ומשרדי הממשלה ועד אתרי תיירות – וכל זה לאורך תקופה של חצי שנה. התוצאה היא שאין אחידות טמפורלית של המקורות, והתיעוד אינו מתבצע באותו הזמן". לפיכך, היא מוסיפה, דווקא ברגעי משבר משמעותיים, פרטים קריטיים עלולים להיעלם מהסיפור ההיסטורי.
2 צפייה בגלריה
תמונות של מסכי ווטסאפ ב־7 באוקטובר 2023. הרשתות החברתיות מערימות קשיים משפטיים וטכניים עצומים
(צילום מסך)
מאז פרוץ מלחמת אוקטובר, מאמצי האיסוף של הספרייה הלאומית התגברו משמעותית כדי לגלם נאמנה את הדינמיות בשיח המקוון וזרם החדשות הרב. "בתקופות משבר, התיעוד חייב להיות תכוף ומדויק יותר", מסביר עמיאור. "אנחנו אוספים באופן מוגבר מידע מאתרי חדשות, מדיה חברתית ופרופילים של אנשים משפיעים. אנו מבינים גם את חשיבות התיעוד של הטקסטים והמדיה שעלו בקבוצות הווטסאפ בקיבוצים ובנובה, וכן בחמ"לים שקמו לאחר המתקפה. השקנו מיזם ייעודי לאיסוף התכנים האלה, אך בשלב הזה, מטעמי פרטיות, אין כוונה להנגיש את החומר לציבור".
2. היסטוריה מתועדת רק על ידי המנצחים
בעוד בישראל התיעוד הדיגיטלי מתבצע בקפידה, המצב בעזה שונה לחלוטין. רשתות התקשורת באזור קורסות תדיר ולעתים אף מושבתות במכוון על ידי ישראל, דבר שמונע תיעוד שוטף של האירועים. בהיעדר גוף רשמי מקומי לשימור הזיכרון, וללא התערבות של ארגונים בינלאומיים, נוצר פער משמעותי בין התיעוד הישראלי לזה הפלסטיני.
"הספרייה הלאומית מארכבת גם חומרים מיהודה ושומרון, מהרשות הפלסטינית ומעזה", מבהיר עמיאור, "ויש ברשותה גם תכנים נוספים מהמזרח התיכון בכלל". אולם, היקף ואיכות התיעוד של השטחים הפלסטיניים אינם דומים לאלו של ישראל, ובצדק – זו אינה חובתה של המדינה לתעד זאת. כך, בעוד הסיפור הישראלי מתועד לפרטיו, הסיפור העזתי נותר מקוטע ועמום. פרקים שלמים של ההיסטוריה המקומית עלולים להיעלם, והתמונה ההיסטורית שתישאר תהיה חלקית, חד־צדדית ואולי אף מטעה.
לפי פרופ' ענת בן־דוד, מה שמתרחש במלחמה הנוכחית מדגים כיצד התיעוד הדיגיטלי הוא עניין פוליטי ורגיש במיוחד. "בשונה מהמאמצים הבינלאומיים שנעשו לתעד באופן מסודר את מגפת הקורונה או את מלחמת רוסיה־אוקראינה, במקרה הזה היתה רתיעה גדולה מלגעת בנושא. איך בונים ארכיון למלחמה כזו? איזו נקודת מבט צריכה להיות דומיננטית? האם הארכיון יתעד את הזווית הישראלית? מי יהיה אחראי לתיעוד הצד הפלסטיני ומי יממן אותו? תחושתי היא שהרתיעה הגדולה גרמה לכך שבפועל, תיעוד כזה לא נעשה".
3. הרשת נעלמת
בעוד האירועים משני צדי הגבול מתרחשים ומתועדים באופן אקראי, מתברר עד כמה הרשת, שלכאורה מעניקה אשליית נצחיות, היא בעצם זירה שברירית ופגיעה במיוחד. דוגמה בולטת לכך התרחשה באוקטובר, כשנטפליקס הסירה את האוסף "סיפורים פלסטיניים", מקבץ מיוחד שכלל 32 סרטים עלילתיים ודוקומנטריים שעלו לשירות שלוש שנים קודם לכן. צעד זה עורר סערה מיידית ברשתות החברתיות, כשמשתמשים רבים פירשו את המהלך כניסיון מכוון להשתקה או אפילו לטיהור של קולות פלסטיניים מהמרחב המקוון. "ישראל כבר מנסה למחוק את הפלסטינים בעזה ובגדה", כתב גולש בפוסט שהפך ויראלי. "למה גם נטפליקס מוחקת את היצירה הפלסטינית מהפלטפורמה שלה?". מנקודת מבטם של משתמשים אלו, מחיקת הסרטים הייתה שקולה למחיקת בני אדם – ובמילים אחרות, ניסיון למחוק סיפור שלם. נטפליקס, מצידה, טענה בתגובה שמדובר בפעולה שגרתית של פקיעת זכויות.
הסערה סביב נטפליקס משקפת תפיסה מוטעית אך רווחת, ולפיה כל מה שקיים באינטרנט קיים לתמיד וכשמשהו נעלם מישהו עשה זאת בכוונה, בדרך כלל מסיבות פוליטיות. המציאות מורכבת הרבה יותר: האינטרנט אינו קבוע כלל, ואינספור תכנים נמחקים או פשוט נעלמים בכל רגע נתון. מחקר שפורסם בקיץ האחרון גילה כי 25% מכל אתרי האינטרנט שהיו קיימים בשנת 2013 כבר אינם פעילים כיום. מאחורי הנתון הזה לא מסתתרת בהכרח כוונה זדונית או צנזורה פוליטית – אלא בעיקר כוחם של הזמן ואובדן הרלוונטיות.
"יונסק"ו מכנה את התקופה שאנחנו חיים בה 'ימי הביניים הדיגיטליים'", מסבירה בן־דוד, "הארגון משווה את העידן שלנו לימי הביניים, תקופה שמכונה לעיתים 'חשוכה' לא משום שלא התרחשו בה אירועים חשובים, אלא משום שכמעט לא נותרו ממנה מקורות ראשוניים. הכול נשרף, נעלם או נמחק. היום, אנחנו חיים באשליה של הווה אינסופי, תקופה של שפע מידע בלתי מוגבל. אבל בפועל, אנחנו חברה שלא בטוח שתהיה לה היסטוריה".
מתוך המציאות הזו עולה השאלה הבלתי נמנעת: כיצד יזכרו את האירועים שהתרחשו ברצועת עזה, ביישובי עוטף עזה או בחדרי הפיקוד של צה"ל? מי יקבע אילו סיפורים ותכנים יישמרו ואילו יימחקו מתוך זרם המידע האינסופי שמופץ ברשתות החברתיות? לדברי בן־דוד, התשובה אינה פשוטה: "לכל מוסד זיכרון יש מדיניות שימור שונה, שנקבעת לפי קריטריונים כמו יכולות, תקציב והגדרות החוק, ואת התרגום הטכני של החוק להחלטות מדיניות מאוד ספציפיות של כמה אתרים לשמור ובאיזה תדירות. מדינות עשירות ומתועשות באירופה ובארה"ב דואגות לשמר את הזיכרון הדיגיטלי שלהן בצורה מקיפה ומסודרת, בעוד שבמדינות אחרות, למשל במזרח התיכון, אין כמעט מי שישמור על ההיסטוריה שלהן. כך נוצר פער עצום בין הצפון לדרום הגלובלי".
אל תוך הפער הזה נכנסים כיום היסטוריונים, אנשי טכנולוגיה ומומחי ארכוב, שמנסים להתמודד עם האתגרים הללו ולגבש דרכים ליצור ארכיונים דיגיטליים מגוונים, שוויוניים ומאוזנים יותר. אחד האתגרים הגדולים שלהם הוא למצוא דרכים לעזור לקהילות לתעד את הזיכרון שלהן בעצמן, במיוחד בהיעדר מדיניות לאומית מסודרת שתעשה זאת עבורן. אבל כל ניסיון, פחות מאורגן מכך, מובטח שיהיה חלקי, זאת במיוחד לאור העובדה כי מאמצי שימור דורשים אמצעים כלכליים לא מבוטלים, וכך כל החלטה להעדיף תיעוד של דבר אחד על פני האחר, הופכת לפוליטית מטבעה.
4. רוח הספרנים
כל אזרח ישראלי, ובכלל – כל מי שינסה בעתיד להבין לעומק את מלחמת 7 באוקטובר, צריך להיות מוטרד מהאפשרות שההיסטוריה הדיגיטלית של התקופה הזו תיכתב באופן חלקי בלבד. אך מעבר לתיעוד הרשמי של מוסדות המדינה, דווקא התכנים היומיומיים – הודעות וואטסאפ, פוסטים ברשתות וסרטונים קצרים – הם אלו שעיצבו את השיח הציבורי, והשפיעו באופן מכריע על הזיכרון הקולקטיבי. האם הספריות והארכיונים בישראל ובעולם ערוכים למשימה הזו?
"אותו מסמך היסטורי מתגלגל שאנחנו קוראים לו 'השיח הציבורי ברשתות', ממנו לא יישאר כמעט דבר", קובעת בן־דוד. "זה מצער, כי לא נדע מה היה חשוב לאנשים שחיו בתקופה הזו, על מה הם דיברו, קראו או בחרו לשתף. זה קורה בין היתר כי הרשתות החברתיות מערימות קשיים משפטיים וטכניים עצומים, שלא מאפשרים שימור שיטתי של ההיסטוריה הדיגיטלית הציבורית. זו בעיה עולמית. אפילו ספריות לאומיות, שיש להן מנדט חוקי לשמר את המורשת התרבותית הדיגיטלית של המדינה, מוגבלות על ידי תנאי השימוש של הפלטפורמות. כך יוצא שהתרבות הדיגיטלית של מדינה מסוימת כלל אינה שייכת לה – אלא לפלטפורמה שעליה היא נוצרה". בעידן שבו מידע נוצר ונמחק כמעט באותה המהירות, הביטוי "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים" מקבל משמעות חדשה: זאת אומרת שבזירה הדיגיטלית הנרטיב נקבע לא רק בידי המנצחים בשטח, אלא גם בידי אלו שמסוגלים לשמר את המידע ולשלוט בו לאורך זמן.
המשמעות ברורה: במלחמה שבה התודעה עצמה הופכת לשדה קרב, הזירה הדיגיטלית היא אולי הזירה הרגישה והפגיעה מכולן. מי יקבע אילו אירועים יהיו חשובים מספיק כדי להישמר ואילו יימחקו מההיסטוריה? מי יגן על המידע מפני מניפולציות, צנזורה או אפילו אובדן מקרי? מלחמת התיעוד כבר מתרחשת בעוצמה, וללא גופי שימור עצמאיים, חזקים ובלתי תלויים – ההיסטוריה שתישאר עלולה להיות חלקית ומעוותת. "האם אנחנו שומרי ההיסטוריה של עצמנו או שומרי ההיסטוריה בכלל?", תוהה בן־דוד.
מלחמת אוקטובר 23' לא רק טלטלה את המציאות הפוליטית והצבאית; היא חשפה גם את הקושי העצום בשימור אמין של ההווה הדיגיטלי שלנו. הרעיון הנפוץ לפיו "הרשת זוכרת הכול" התברר כאגדה. בפועל, מיליארדי פריטי מידע מופיעים ונעלמים מדי רגע; חלקם מתועדים בקפידה, אך רבים אחרים פשוט נמחקים מבלי להשאיר עקבות. מי שינסה בעתיד להבין את האירועים, יגלה שההיסטוריה הדיגיטלית בנויה על בסיס רעוע מאוד: ארכיונים שנפרצו, חברות מסחריות שמחקו תוכן לפי אינטרסים משתנים, וממשלות שצנזרו או הגבילו גישה למידע.
5. העתיד
מי שיבקש בעתיד להבין לעומק את מלחמת 7 באוקטובר ייאלץ להתמודד עם פערים דרמטיים בתיעוד, חלקם מקריים ואחרים מכוונים. הוא ימצא עולם שבו הזיכרון נכתב במאבק מתמיד בין אלה שמבקשים לחשוף לבין אלה שמבקשים להסתיר; בין אלו הפועלים לשמר את האמת כפי שהיא לבין אלו המעוניינים להתאים את הנרטיב לצורכיהם הפוליטיים או האידיאולוגיים.
הזירה הדיגיטלית, שהפכה במלחמה הזו לזירת קרב של ממש, חשפה מציאות חדשה שבה כמעט כל אדם הוא גם עד וגם מתעד. אך דווקא עובדה זו הופכת את השימור ההיסטורי למשימה מורכבת מתמיד. בעוד שהיסטוריונים בעתיד יוכלו להסתמך על אלפי שעות של סרטוני טיקטוק, עדויות מטלטלות באינסטגרם או ציוצים ברשת X, הם גם ייאלצו להתמודד עם מציאות שבה תכנים אלו נמחקים על ידי פלטפורמות מסחריות בשל אינטרסים כלכליים או פוליטיים סמויים. לא רק זאת, אלא שהשאלות המהותיות על האופן שבו ייזכרו אירועי אוקטובר 2023 אינן רק היסטוריות, אלא גם פוליטיות וערכיות: מי יקבע אלו עדויות ראויות לשימור? מי יממן את תהליכי האיסוף והארכוב? ואיך אפשר להבטיח את אמינותם של הארכיונים כאשר המידע עצמו כל כך פגיע למניפולציות?
בסופו של דבר, הזיכרון ההיסטורי שייווצר על מלחמת 7 באוקטובר יהיה תלוי באותן ספריות, ארכיונים ופעילים חברתיים שיקבלו על עצמם את תפקיד שומרי הזיכרון. הם יצטרכו להיאבק לא רק במגבלות טכניות ומשפטיות, אלא גם בניסיונות לצנזר או לעצב מחדש את הסיפור בהתאם לאינטרסים משתנים. במלחמה שבה המידע והתודעה הפכו לזירת קרב מרכזית, לא די לנצח בשדה הקרב הפיזי; מי שיבקש לשלוט בעתיד, יהיה חייב לשלוט גם בזיכרון של ההווה.
