אפקט מאנדיי: החוזה המסורתי נשבר, לא מספיק להיות מוכשר
ההחלטה של מאנדיי לפטר 20% מכוח האדם שלה הפכה לסמל לשינוי חד יותר שעובר על תעשיית ההייטק הישראלית, על רקע אימוץ ה-AI, המלחמות המתמשכות וחוסר הוודאות הנלווה שמערערים על התפיסה שכישרון ועבודה קשה מעניקים ביטחון תעסוקתי
לאורך כל קיומו, סקטור ההייטק אופיין בעיקר על ידי "חוזה פסיכולוגי" בין העובד לארגון. "אני מוכשר, אני מיומן, אני מוגן", אמר זיו אלרון, מייסד-שותף ופסיכולוג חברתי בחברת IM.Tec. עם זאת, "כיום נראה כי האנשים בהייטק, שהיו בעבר בעמדה החזקה ביותר, הם כעת בין אלה המתמודדים עם אי הוודאות הגדולה ביותר".
בשבוע שעבר הודיעה ענקית התוכנה הישראלית לניהול מקומות עבודה, מאנדיי (Monday.com) כי בכוונתה לפטר 20% מכוח האדם שלה (620 עובדים ברחבי העולם), כשהיא מנמקת זאת בארגון מחדש במסגרת המעבר שלה מפלטפורמה לניהול עבודה לפלטפורמה המיועדת לסוכני AI ולשיתוף פעולה אנושי. הגילוי הזה מגיע בעקבות גל פיטורים בלתי פוסק, שמונע ברובו ממהפכת ה-AI, אשר במסגרתו כמה מחברות ההייטק הבולטות בישראל קיצצו בכוח האדם שלהן. כך, בשנת 2026 לבדה: Artlist עם 40% (200 עובדים), Wix עם 20% (1,000 עובדים), ופלייטיקה עם 15% (500 עובדים). על רקע זה, ההחלטה של מנדיי נתפסת כמעין קו פרשת המים עבור "אומת הסטארט-אפ", ונקודת מפנה בפסיכולוגיה הלאומית.
"בשונה מאנשים אחרים העובדים בהייטק ובסטארטאפים ברחבי העולם, לישראל יש שכבה נוספת של אי-וודאות", אומרת נועה מץ, פסיכולוגית סטארטאפים ושותפה לשעבר בקרן הון סיכון, בהתייחסה לתוצאה המצטברת של המלחמה המתמשכת וחוסר היציבות הגיאופוליטית. "לאחרונה התווספה עוד שכבה של אי-וודאות, והיא חוסר הביטחון התעסוקתי. אנחנו כבר לא מרגישים מוגנים, שהתעשייה הזו של ההייטק הישראלי יכולה לשמור עלינו בטוחים".
לפיכך זה רק הוגן לתהות עד כמה רחוק יגיעו גלי ההדף של הפיטורים הללו מעבר לאקוסיסטם הטכנולוגי המיידי. "פעם היינו אומרים שהאמא היהודייה רצתה שהבן או הבת שלה יהיו רופאים או עורכי דין, ועכשיו כל אמא יהודייה רוצה שהילדים שלה יהיו בהייטק", אמרה ד"ר הדר בן סירה רוטמן, פסיכולוגית תעסוקתית ומטפלת פסיכותרפויטית ממוקדת טראומה בעמותת נט"ל.
ראשית, ישנן ההשלכות הקיומיות של אבטלה המונית הנובעת מתמורות תעשייתיות כמו ה-AI, שאינן תלויות בביצועים אישיים, ומאיימות להפוך קריירות טכנולוגיות מסורתיות למיותרות כמעט בן לילה.
"גלי הפיטורים הנוכחיים שונים", מסבירה דנה מטלון גורן, סמנכ"לית משאבי אנוש בסטארט-אפ הסייבר Zero Networks. "אנחנו נכנסים לעידן חדש שבו תפקידים ימשיכו להיעלם, לא בגלל ביצועים, אלא מכיוון שבינה מלאכותית וסוכנים חכמים תופסים את מקומן של פונקציות שלמות".
"אנחנו רואים שינויים בדפוסי הגיוס", הוסיפה רחלי קוגן, שותפה בקרן הון הסיכון Symbol בעלת רקע במשאבי אנוש ומדעי ההתנהגות. Symbol השיקה לאחרונה את Shushu, פלטפורמה המחברת בין סטארטאפים לעובדים הראשונים שלהם בשלבים המוקדמים. "יש פחות תפקידי פרונט אנד מבעבר, צוותים מחוץ לעולם הסייבר מגייסים באופן כללי בזהירות רבה יותר, וחברות מצפות מכך שכל עובד חדש יביא אימפקט הרבה יותר גדול מבעבר".
"כשפונקציה או תפקיד הופכים למיותרים, ולא אדם ספציפי, מפתה לקחת את זה באופן אישי", אמרה מטלון גורן. "האם הפיטורים שלי אומרים שאני לא טוב מספיק?".
מנקודת המבט של מץ, "אפשר להרגיש את החרדה בכל מקום". היא מציינת כי תחושה זו מבוססת על הניסיון שלה כ"מי שמדברת מלב אל לב עם מנהלים ועובדים, ועובדת בתעשייה הזו כבר יותר מ-12 שנה", והוסיפה: "וזה שובר את הלב לראות את זה".
במדינה קטנה ומקושרת כמו ישראל, המצוקה של הפרט יכולה להפוך במהירות למצב קולקטיבי: שלם הגדול מסכום חלקיו. כוח האדם בהייטק (כמו המדינה כולה) עדיין מתאושש מהטראומה המתגלגלת של השנים האחרונות, בנוסף לעבודות תובעניות, ועבור רבים – הקרבות למען שירות מילואים. כתוצאה מכך, לא קשה להבין מדוע הקיבולת והיכולת לספוג מכה נוספת נמצאות בשפל.
"אני מכיר את זה מקרוב", הודה אלרון, שהשלים בעצמו כמעט 300 ימי מילואים במהלך שלוש השנים האחרונות, ובעקבות קרבתו לסקטור ההייטק.
מנקודת מבט של פסיכולוגיית התעסוקה, מץ מזהה את הסבב מול איראן ממרץ 2026, שנמשך למעלה מחודש, כ"נקודת זמן שבה הכל פשוט היה קצת יותר מדי". בדרך כלל, בעתות משבר כמו במצבי מלחמה קודמים, "יש לנו את ה'דאון' הזה", היא תיארה. "אנשים פחות אנרגטיים, פחות מסוגלים להתאפס ולהביא את עצמם לעבודה בצורה יצירתית ועם דלק. במיוחד מייסדים – שיהיה להם דלק להביא עוד, ליצור עוד ולדחוף את החברה שלהם קדימה".
"אבל אז, כעבור שבוע, שבועיים או שלושה, הדברים חוזרים לרמות אנרגיה רגילות, ואתה רואה שוב איזון", היא הסבירה. "מה שקרה עכשיו הוא שאני לא רואה את האיזון הזה מחדש. לא חזרנו לעצמנו".
בן סירה רוטמן הבחינה גם כי לאחר שנים של עומס ובלי זמן להתאוששות, "אנשים איבדו את הסבלנות שלהם והפכו לכועסים יותר". עוד הוסיפה: "זה לא משנה אם אתה כועס על הממשלה, על חמאס או על האיראנים, אתה כועס על מישהו. ואתה צריך להוציא את זה".
אכן, עבור רבים, הטמפרטורה הקולקטיבית העולה החלה לזלוג לחלק גדול מהחיים היומיומיים בישראל. בן סירה רוטמן ציינה כי חוסר סבלנות מצד בני ובנות זוג בזמן שחלקם במילואים הוביל ל"גירושים רבים". בדומה, במקומות העבודה, "אני יכולה לספר לך על המילואימניקים שבסופו של דבר, בהתחלה [חברות רבות] מאוד התחשבו בהם, ועכשיו הם מפטרים אנשים בגלל שהם עושים מילואים". בסופו של דבר, אומרת בן סירה רוטמן, "מאגר האמפתיה ריק".
מץ ציינה כי עבור כל אדם "אבטלה יוצרת פער כואב בין איך שאנשים תפסו את עצמם לבין המציאות הנוכחית שלהם". עם זאת, ישנה הערכה עצמית ייחודית שנלווית לסקטורים נחשקים כמו הייטק. לפי בן סירה רוטמן, הייטקיסטים יראו בכך לעיתים קרובות "החלק הדומיננטי ביותר בזהות שלהם".
השתייכות לחברה מוכרת כמו מאנדיי או אמזון נושאת עמה מידה רבה של יוקרה חברתית; סמל סטטוס מוכר גלובלית. עובדים רבים נכנסים לחברות הללו כשהם אוחזים ב"חוזה פסיכולוגי בין העובדים לתעשייה, של להיות חלק ממשהו גדול, משמעותי, ששווה משהו", הדגישה בן סירה רוטמן."כאן בדיוק ההבחנה בין 'תפקיד' ל'עבודה' היא החשובה ביותר", הוסיפה מטלון גורן. "כי זה הופך החלטה ארגונית-מבנית לפסק דין אישי".
לדבריה, גורם הסיכון הגדול ביותר עבור הפרט כעת אינו כפילות או יתירות של התפקיד שלו, אלא שהאבטלה תיפגש עם תחושה של "אין ממה להמציא את עצמך מחדש: אין תחושה של החוזקות הניתנות להעברה שלך, אין תרגול בלהתחיל מחדש, ואין עדיין תשובה לשאלה מי אתה כשהתואר נעלם".
יתרה מכך, "התואר עשוי להיעלם בן לילה, אך מבחינה פסיכולוגית, האדם מאבד הרבה יותר מאשר את התואר בלבד. הוא מאבד את הסטטוס שלו, את ההשתייכות שלו לספירה הטכנולוגית", הוסיף אלרון. הוא מאבד גם את מיקומו ב"צד הנכון" של המפה הכלכלית.
הטלטלה הזו לזהות העצמית כמעט ולעולם לא נשארת רק בגבולות הפרט בלבד, הזהירה מטלון גורן. "משבר מקצועי יכול להפוך למשבר משפחתי כמעט בן לילה". כך, בן סירה רוטמן תיארה כיצד זוגות עשויים למצוא קושי לכייל מחדש את "מאזן הכוחות בתוך הבית לאחר ששותף שתרם לכלכלת הבית נמצא כעת במצב שבו הוא אינו תורם".
באופן בלתי נמנע, הבושה מאובדן נתפס של סטטוס חברתי ומעמד כלכלי בסיכון גבוה יכולה להניע חלק מהאנשים לסגת מהמעגלים החברתיים שלהם לחלוטין. "אני מכירה אנשים שאומרים 'עדיף שאני לא אלך לפגוש חברים'", אמרה בן סירה רוטמן, מתוך חשש שישאלו אותם מה הם עושים בימים אלה, "ו'אצטרך לספר להם שפוטרתי'".
חלק מההשלכות הפסיכולוגיות ניתן לייחס להבטחה השבורה של ה"משפחה" התאגידית – אתוס שסקטור ההייטק קידם ושיקף במשך שנים. כשהקיצוצים הנרחבים מכים, זה מוליד באופן בלתי נמנע תחושת בגידה. "אף אחד כבר לא מאמין בזה יותר", אמרה בן סירה רוטמן."ברגע שאתה מתייחס לעובד כמו לבן משפחה ואז מנתק אותו, אתה יוצר נזק משמעותי", הוסיף אלרון.
ההתנהלות הזו מעלה את השאלה כיצד האמון השבור הזה משפיע על אלה ששרדו את הקיצוצים, וכיצד סביבה רעועה משפיעה על הביצועים שלהם. כפי שהזהיר אלרון: "הם כבר לא מרגישים בטוחים במקומם, וזו עמדה מאתגרת מאוד להיות בה".
"היסודות של סטארט-אפ תוסס ויצירתי הם ביטחון פסיכולוגי ותעסוקתי", הסבירה מץ. כדי להגן על אי הוודאות הנלווית להקמת סטארט-אפ, גורמי ביטחון אלה הם לרוב מובן מאליו, אחרת, התרבות התאגידית נכנסת למגננה.
בעיצומם של פיטורים בהיקף נרחב, ובמיוחד במקרה הגרוע ביותר: "כאשר הקריטריונים מרגישים שרירותיים, התקשורת עמומה וסבב נוסף נראה אפשרי, אנשים הופכים לערניים פוליטית ולמגננתיים. שיתוף הפעולה יורד מכיוון ששיתוף מידע, בקשת עזרה או הודאה באי-וודאות מרגישים פתאום מסוכנים", סיכמה מץ.
לטענתה ה-AI הפכה את המקוריות והיצירתיות של העובד למשנית לעומת יעילות. כאשר "חשוב יותר לסיים את העבודה מאשר להביא את עצמך לעבודה", אמרה. "אתה יכול לדמיין איך התוצאה יכולה להפוך לשטוחה".
מץ מביאה כדוגמה שיחה שקיימה לאחרונה עם מנכ"ל שנאבק לצקת את "המהות" שלו לתוך המשימות שלו, שבמקרה זה היו מסמך מסוים. "'אני יכול להתרכז רק בעימוד של הדף', שחזר המנכ"ל בפניי. 'אני לא מצליח להביא את עצמי להכניס יותר עומק למסמך הזה... התוצאה היחידה שאני יכול להפיק עכשיו היא גודל הגופן'".
בהתחשב בכל זה, נראה שסקטור ההייטק נמצא במסלול לעבר עתיד קודר למדי. אם כך, האם ה-AI תהיה הקריפטונייט של אומת הסטארט-אפ? לא בדיוק.
ראשית, מהפכת ה-AI הניעה את המטוטלת בעוצמה, והשוק טרם מצא את האיזון שלו. "כרגע המערכת נמצאת בהלם, ואנחנו עובדים בזמן שהמערכת עדיין במצב של הלם, ואנחנו עושים כמיטב יכולתנו", אמרה מץ.
אפילו במצב הנוכחי, קוגן שיתפה כי מאז השקת Shushu, "בתוך 20 יום בלבד כבר היו לנו כ-120 תפקידים פנויים מסטארטאפים באמת מרגשים. כך שלצד הפיטורים, אנחנו רואים גם מאות מייסדים שבונים חברות חדשות ומגייסים את הצוותים הראשונים שלהם".
שנית, ואולי למרבה הצער, המומחים טוענים כי החוסן שנכפה עלינו כתוצאה מברצף המשברים הלאומיים הותיר למעשה את הישראלים מוכנים יותר להתמודד עם אלה ועם "רעידות אדמה" אחרות בטווח הארוך. "מכיוון שממילא לא היה לנו ביטחון פסיכולוגי, התגובות לכך מתונות יותר כי כבר אי אפשר לסמוך על שום דבר ", הסבירה בן סירה רוטמן. "הדברים הבסיסיים בחיים מעורערים. אז אני חושבת שאנשים אדישים יותר ל'רעידות האדמה... התרגלנו כל כך לכך שהדברים נקטעים אז בנינו חוסן".
אמנם זה עשוי להיראות מוקדם מדי לחפש את נקודת האור, אך המומחים חולקים התלהבות משותפת בעד שינוי מערכתי שהמדינה עשויה להיות צמאה לו. כך, אלרון מאמין כי הכישרונות המובילים של ישראל אוגדו ורוכזו באופן "אסימטרי" על ידי סקטור ההייטק, וכי גל הפיטורים הנוכחי "ייצר דיפוזיה בריאה".
"הרבה אנשים מוכשרים עובדים בתוך הספירה הטכנולוגית, וזו הזדמנות מצוינת לשלב אותם בתעשיות רבות אחרות", הוא אמר, ומציין תחומים כמו מערכת הבריאות, החינוך והביטחון.
ההבנה כי "עבודה קשה, נאמנות וביצועים חזקים אינם מספקים בהכרח ביטחון" הוא אמנם גלולה שקשה לבלוע, אך מץ שומרת על אופטימיות. "אני חושבת שזה יצור סוג של טרנספורמציה", אמרה. "ועבור אנשים רבים, אולי זו הזדמנות למצוא מי הם באמת, ולצמוח מהמשבר הזה".
בדומה לאלרון, מץ חוזה נכונות הדרגתית אך "גוברת לוותר על יוקרה ואופציות לטובת יציבות, אוטונומיה או חיים בני-קיימא יותר". עוד הוסיפה: "קשה לי לקבל את העובדה שכל כך הרבה אנשים מרגישים בנוח ומאושרים לעבוד בסביבה, בסביבת הייטק מאחורי מסך, תשע שעות ביום לשארית חייהם".
בן סירה מתבססת על החוויות האחרונות שלה ומציינת: "שמעתי המון מילואימניקים שאמרו שהעבודה היומיומית שלהם הייתה כל כך אפורה ומשעממת, והמילואים נתנו להם גל חדש של תחושת משמעות ויכולת".
וכפי שאלרון מאשר: "הייטק הוא לא כל הסיפור של ישראל".
"ההייטק עדיין יהיה חזק, אבל הוא יהיה חזק בצורה שונה, עם פחות אנשים ויותר אפקטיביות. ואני חושב שאנשים לא מודאגים, ומעבר לכך, הם מברכים על כך. הם רוצים שינוי במידה מסוימת...זו הזדמנות מצוינת עבור האנשים עצמם למצוא נתיב חדש, זהות חדשה שאינה מותנית בדבר". לדבריו, זו מלכודת מסוכנת "לבנות את הביטחון העצמי שלי על התואר והזהות המקצועית שלי בלבד", כאשר היסודות שבירים כל כך מטבעם. "אז אולי משהו צריך להשתנות, כי אנחנו בני אדם הוליסטיים".
